א. איסור מכירת כלי זיין וטעמיו

1. מקור האיסור

יצוא נשק ואביזריו הוא אחד מענפי היצוא הגדולים של מדינת ישראל. המדובר הן במערכות נשק שיוצרו בארץ, והן בזה שנתפש שלל. כמו”כ עוסקת המדינה ביעוץ בטחוני ואימון כוחות זרים. כל זה עומד, לכאורה, בנגוד למשנה במס’ ע”ז טז,א, לפיה אין מוכרים לעכו”ם דברים שיש בהם נזק לרבים. וז”ל המשנה:

אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהם בסילקי, גרדום, אצטדיא ובימה. אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות.

לפי רש”י בסילקי, גרדום ובימה הם מקומות שבהם דנים בני אדם למוות, ובאצטדיא מעמידים שור שהוא מנגח והורג אנשים, ושחוק הוא להם.

בגמ’ ע”ז טו,ב מובא מהתוספתא:

אין מוכרין להם זיין ולא כלי זיין, ואין משחיזין להם את הזיין, ואין מוכרין להם לא סדן ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל, אחד עובד כוכבים ואחד כותי.

הדברים הנאסרים למכירה לגוי מתפצלים איפוא לארבעה סוגים: כלי זיין; כלי ענישה ועינויים (סדן, קולרין, כבלים ושלשלאות); בעלי חיים המזיקים; מבני משפט וענישה.

2. הטעם: גרימת מוות

להלן (ד1/) נמצא שרש”י וריא”ז צמצמו את החשש שמא ינזקו אחרים מכלי הזיין הנמכרים אך לישראל, ואף אם ינזקו נכרים כתוצאה מכך – לא מפקדינן בהכי. ואע”פ שלנכרי הקונה זה וזה אסור, מכל מקום נראה שסיבת האיסור אינה משום לפני עוור לא תתן מכשול (אע”פ שמכירת צרכי ע”ז לגויים או העמדת בהמה בפונדקאותיהם נאסרה לפי רש”י משום לפ”ע). נראה איפוא שטעם האיסור לרש”י הוא כמו שכתב הריטב”א (על המשנה): “כיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק, אסור לגרום דבר זה על ידינו.” משמע, איסור הריגתו של ישראל חל גם על הריגתו בגרמא ע”י ישראל אחר. איסור זה הוא מדרבנן, שהרי המעשה נעשה בגרמא.1

3. הטעם: לפני עוור לא תתן מכשול

מדברי הרמב”ם בהל’ רוצח יב,יד עולה שטעם האיסור משום לפ”ע. וז”ל:

כל שאסור למכור לעו”כ אסור למכור לישראל שהוא ליסטים, מפני שנמצא מחזיק יד עוברי עבירה ומכשילן. וכן כל המכשיל עוור בדבר, והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחזק ידי עוברי עבירה, שהוא עוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנא’: ולפני עור לא תתן מכשול – הבא ליטול ממך עצה, תן לו עצה ההוגנת לו.

איסור מכירת המזיקים לנוכרים אינו איפוא גזירת חכמים מיוחדת, אלא ביאור והשלכה של דין תורה על מצב זה. וכ”כ בס’ החינוך: “וכן משארז”ל שאסור למכור כל כלי המלחמה, כל דבר שיש בו נזק לרבים, לעכו”ם … ואיסור הכל משום לפני עוור.”2

לרמב”ן שיטה המשלבת את שני ההסברים הנ”ל – האיסור הוא מדרבנן ומשום חשש היזק לכולי עלמא. וז”ל במלחמות (ד,ב): “אלא כלי זיין שהיתה גזירה בהם משום חשש הניזק.” משמע שהחשש אינו דוקא לנזק ישראל.

הריטב”א (טז,א ד”ה והאידנא) ומאירי (טו,ב ד”ה כותים) כתבו שהאיסור הוא משום לפני עוור,3 ומשום גזירת חכמים. האיסור אינו מדאורייתא, משום שאין וודאות שהנכרי ישתמש בהם להזיק, וע”כ צריכים גזירה לאסור כל מכירה.

4. הטעם: סיוע לדבר עבירה

כיום ניתן להשיג נשק ממקורות רבים, ולאו דוקא מישראל. על כן מבחינה הלכתית מוגדר המצב כ”חד עברא דנהרא”, שאין בו איסור דאורייתא של לפני עוור, אלא איסור מסייע לדבר עבירה. בסיוע לנכרי יש מחלוקת הפוסקים. הרמ”א (יו”ד קנא,א) הביא:

י”א, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה של ע”ז, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיו”ב, שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקו”א, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.

הש”ך כתב, שהחולקים המתירים סוברים שאין בנכרי איסור מסייע. וכן מגן-אברהם (שמז,ד) כתב, דליכא איסורא במקום שיכול ליטלו מנכרי, אם כי הביא דעה חולקת. אולם הגר”א תמה על כך, משום ש”זה דוחק גדול שכל המתני’, וכן שם טו,ב רבה זבין וכו’, שלא הוה ליה ליקח חמור במקום אחר, וכן כלי זיין דשם”, ולכן הכריע לאיסור.4 האריך בכך ה”ר יהודה גרשוני, במאמרו ב”ברקאי” גליון א, והראה שיש בכך מחלוקת בראשונים ובאחרונים.

ב. דברים שמכירתם מותרת

גם אם ניתן לסמוך על הדעות המקילות בשאלת הסיוע לנכרי לעבור עבירה רק בדיעבד, עדיין יש מקום למצוא היתרים לכתחילה במכירת ידע או חומרי גלם העשויים להועיל לייצור נשק לנכרים.

בגמ’ ע”ז טז,א:

אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להם עששיות של ברזל. מ”ט? משום דחשלי מינייהו כלי זיין. אי הכי, אפילו מרי וחציני (כלי עבודה ממתכת) נמי? אמר רב זביד: בפרזלא הינדואה (רש”י שאין עושין אותה אלא לכלי זיין).

הרי שחומרים שאין להם שימוש אלא לכלי זיין, הם האסורים במכירה. אבל חומרים שמשמשמים גם לבנית חפצים אחרים מותר למכור להם, אף שיש סבירות שישמשו לכלי זיין5 אם כן, אף לדידן, אין איסור במכירת חומרים שאינם משמשים דוקא ליצור נשק, אלא נמצאים גם בשימוש אזרחי. וכ”כ המאירי: “ואפילו חתיכת ברזל, אם הוא ברזל הידוע שעושין ממנו חרבות, והוא הקרוי כאן פרזלא הינדואה אין מוכרין אותו להם.”

אולם הטור והשו”ע (יו”ד קנא,ה) כתבו: “ואפילו עשת של ברזל, שראוי לרדד ולעשות ממנו כלי זיין, אסור.” משמע שדי בחשש לעשית כלי זיין כדי לאסור, אע”פ שאין זה ודאי שכך יעשה הגוי. ומכאן שאסור יהיה למכור לגויים חמרי גלם המשמשים לתעשית הנשק, אף אם השימוש אינו דוקא צבאי. ואולי אף הטור יגביל זאת דוקא לחמרים המשמשים בייצור נשק, אך חמרי גלם שישמשו למכשירים אחרים – כגון מכשירי קשר, רכב, מדים וכד’ – לא נאסרו. סיוע לכך מהדעה המתירה מכירת תריסין המשמשים להגנה בלבד (גמ’ ע”ז טו סע”ב).

ג. נשק לצרכי הגנה על יהודים

הגמ’ (טז,א) שואלת: “והאידנא דקא מזבנינן?” על כך עונה רב אשי: “לפרסאי דמגני עילוון” , ופירש רש”י: “נלחמים לשמור העיר ואת יושביה”. אע”ג שמחשש היזק לא יצאנו, מכל מקום הסיוע הבא על ידם עדיף מחשש הנזק.

מכאן פסק הרמב”ם (הל’ רוצח יב,יג): “ומותר למכור כלי זיין לחיל של בני מדינה, מפני שהן מגינין על ישראל” ובהל’ עבודה זרה ט,ח: “היו ישראל שוכנים בין העובדי כוכבים, וכרתו להם ברית,6 מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגיסותיו, מפני שעושים בהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה, ונמצאו מגינים עלינו, שהרי אנו שרויים בתוכם.” וכן פסקו בטור ובשו”ע יו”ד קנא,ו.

ד. קוני הנשק

1. חשש נזק ליהודים או גם לגויים

במשנה נאסר למכור לגויים “כל דבר שיש בו נזק לרבים”. נחלקו הראשונים בזהות הניזק שמחמתו גזרו. רש”י כתב לגבי מבנים האסורים לבניה עמהם: “ובכל אלה יש נזק לרבים, וכדי שלא יתפש ישראל שם אסור לבנות עמהם.” לגבי כלי זיין וכלי עינוי וענישה כתב: “וכל הנך משום דלא ליזקו בהו ישראל.”7 החשש לרש”י הוא אם כן שאדם מישראל עלול להנזק כתוצאה ממכירת חפצים אלו לגויים או תיקונם. הוסיף עליו הריא”ז (שלטי גבורים, דף ה מדפי הרי”ף):

ומותר למכור כלי זיין לעובדי כוכבים שישראל דרים ביניהם, לפי שהעובדי כוכבים מגינים עליהם ונלחמים כנגד האויבים. ולא נאסר למכור כלי זיין לעו”כ, אלא כשהיו העו”כ נלחמים עם ישראל. אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, לפי שהיו מזיקין בהם את ישראל. וכן אין בונין עמהן מיני בנינים שדנים בהם דיני נפשות, לפי שעשויין להזיק בהן את ישראל. ונראה בעיני שלא אמרו כל אלו אלא כשהיו סמוכין לחורבן הבית, שכל מחשבתם היתה להצר לישראל ולהכניע אותם. אבל היום, ישראל יושבים בנחת ביניהם, ואין חוששין עליהם. והכל לפי הבתים והמקומות.

גם מלשונו משמע שהחשש הוא לישראל דוקא. אמנם הריא”ז מצמצם את האיסור דוקא לעת שהיה לישראל עימות ברור עם אומות העולם, גם אז נראה שנאסר דוקא לאותם שרדפו את ישראל, אבל שלא בזמן מלחמה עמהם מותר, לדעתו, למכור להם.

מאידך גיסא, הרמב”ם פירש על המשנה:

כל דבר שיש בו נזק לרבים, כגון כלי מלחמה כולן וכלי יסורין, כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים. וכמו”כ אין מתקנין להם כלי מלחמה, ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם, שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית.

ברור שהחשש לפי הרמב”ם הוא לנזק כללי, ולא דוקא לישראל. וכן כתב בהל’ ע”ז ט, ח:

כשם שאין מוכרין לעו”כ דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודת כוכבים, כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות וכלי זיין כבלים ושלשלאות. ואין משחיזין להם את הזיין.

וכן נראה מדבריו בהל’ רוצח יב, יב -יג.

הר”ן והמאירי חילקו ביחס לנזוקים. בכלי זיין וענוי – וכן דובים ואריות (במאירי) – אסרו מחמת נזק לרבים: “שכל אלו מאחר שאינם בעלי שום דת בעולם, ואינם נכנעים תחת יראת אלהות, אלא שמקטירים לצבא השמים, ועובדים את האלילים, אין נזהרין משום עבירה, והרי הם מזיקים בהם” (מאירי). וכן לגבי דובים ואריות כתב: “ופרשוה בגמ’ בשאינן בני תרבות, מפני שיוצא בהם נזק לרבים, ושמא הם לא יהיו נזהרים בכך.”

אמנם לגבי מבני משפט וענישה כתב הר”ן: “ומכל אלה יש נזק לרבים, וכדי שלא יתפס שם ישראל, אסור לבנות עמהם.” וביתר הסבר במאירי:

חיישינן דוקא לנזקא דישראל, מפני שענישתם של נכרים בכלים אלו את בני מינם מותרת מצד דינים של שבע מצוות בני נח. אבל לגבי ישראל, מה שהם מענישים מחמת חוקי דתם וכדו’, בכך לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, וא”כ מפסידים את ישראל ממון ונפשות שלא כדין.

לשיטת רש”י וריא”ז, איפוא, אם מכירת הנשק אינה עלולה לגרום נזק לישראל אלא לנכרים בלבד, מותר למכור נשק. עדיין לפי זה ייאסר למכור נשק למדינה שעלולה להשתמש בו נגד מדינה אחרת, שגרים בה גם יהודים. אולם גם אז יש מקום לאמר שהואיל ויש ליהודים אפשרות לעלות ארצה, ולא להסתכן במלחמה שבין המדינות,8 הרי שבצירוף לאפשרות רכישת הנשק ממקור אחר (“חד עברא דנהרא”), יתכן שמכירה כזו תהיה מותרת.

2. מכירה למדינות המסייעות לישראל

נוסף על כך, שיטת הריא”ז היא, שהגזירה נגזרה רק לתנאים ששררו בזמן חורבן הבית. אם כן, אין איסור למכור למדינה שלישראל אין מלחמה איתם. יתר על כן: המאירי מוסיף להיתר מכירת הנשק לפרסאי את המשפט הבא: “וכל שאדם חוסה בצלו ראוי לו לעזרו כפי האפשר”.9 נמצא, שמדינות המסייעות בדרכים אחרות למדינת ישראל (יחסי מסחר, יצוא ויבוא) מותר למכור להן כלי זיין, על מנת לעזרם כפי האפשר.

3. מכירה למדינות חוק וסדר

לפי המאירי שצוטט לעיל (“שאינם בעלי שום דת בעולם, ואינם תחת יראת אלהות, אלא שמקטירים לצבא השמים, ועובדים את האלילים, אין נזהרים משום עבירה …”) איסור המכירה הוא רק לגויים משוללי מוסר וחוק. אולם כיום ברוב מדינות העולם שוררים חוק וסדר, ואין השימוש בנשק מותר אלא באישור המדינה (להוציא לבנון, למשל). על כן מותר יהיה למכור למדינות אלו נשק. לא נראה שהמאירי קושר זאת דוקא להיותם של הגויים בגדר עובדי עבודה זרה או לאו, אלא אף אם עובדים ע”ז, ובכ”ז נזהרים משפיכות דמים, מותר למכור להם.10

4. מכירה ליחידים ומכירה למדינות

אלו כלי נשק נכללים ב”כלי זיין” הנזכרים במשנה, והאסורים במכירה לגוי? כאמור לעיל, המאירי כתב, שאיסור המכירה לגוי הוא מפני ש”אינם בעלי שום דת, ואינם נכנעים תחת יראת אלהות, אין נזהרים משום עבירה, והרי הם מזיקים בהם.” אולם למרות היות הגויים בימינו בעלי-דת, בכל זאת מתנהלות מלחמות בין מדינות. על כרחנו לומר שאיסור מכירת “כלי זיין” אינו חל על כלי הנשק המשמשים את המדינות במלחמותיהם (ספינות מלחמה, מטוסים וכדו’), אלא על מכירת כלי נשק ליחידים. כן נראה לדייק מהמאירי, שהתייחס למלחמות, ולא אסר מכירת כלי מלחמה לפחות לחלק מהנכרים.

איסור עריכת מלחמה אינו כלול בשבע מצוות בני נח, ואין הוא חל על הגויים. כך כתב הנצי”ב (העמק-דבר, בראשית ט,ה):

מיד איש אחיו – פירש הקב”ה, אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא”כ בשעת מלחמה, ועת לשנוא. אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם. וכדאיתא בשבועות לה: מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש. ואפי’ מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אע”ג שכמה מישראל יהרגו ע”י זה.11

נוסיף על כך, שכלי מלחמה אינם משמשים בהכרח להריגה בפועל ממש. מדינות מצטיידות בכלי נשק רק לצורך הרתעה ויצירת “מאזן אימה”. אם כן, מכירת כלי מלחמה למדינות אינו גורם בהכרח לשפיכות דמים.

ה. מכירה מסיבות כלכליות

בעל המאור כתב: “והאידנא מזבינא להו סוסים ופרידות לעכו”ם, דמגנו עילוון. מידי דהוה אתריסים, דמזבנינן לפרסאי דמגנו עילוון.” הקשה עליו הרמב”ן במלחמות:

ופרדים, אפילו לפרסאי אסירי, שהרי עושין בהם מלאכה בשבת, שחייבים עליה חטאת, וגזרה משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני … אבל בהמה גסה לא, דההיא גזירה בדידן היא, דמשום שבת איתסר. מה ענין היא להגנה שלהן שיתירוה?

אמנם המאירי הבהיר את דברי בעל המאור:

ועיקר הדברים, שכל שבמכירה מותר לגמרי מטעם דמגנו עלן, כדאיתא לקמן, כדאי הוא טעם לבטל מפניו מה שאין בו גוף איסור אלא מחמת גזירה. וכל שאנו נעזרים בהם במה שלוקחים ממנו הוא בכלל זה.

לדעה זו היתר “דמגנו עלן” מועיל כאשר אין המכירה אסורה אלא משום גזירה דרבנן. טעם אחר דחזי לאיצטרופי הוא, למשל, הפסד מרובה שעלול להיות לישראל אם לא ימכור לנכרי.

כך מצינו כי ר”י (בתוס’ שם) התיר מכירת בהמות לנכרים משום הפסד, ואף לכתחילה. הר”ן (ה,א מדפי הרי”ף) הביא את הדברים בלשון זו:

בימי חכמי התלמוד היו יהודים הרבה ביחד, והיו יכולין למכור זה לזה. אבל עכשיו, שאין אנו ביחד, כי אם מעט במקום אחד, איכא הפסד אם לא היו מוכרין לעובדי כוכבים. וכי האי גוונא אמרינן בגמ’ גבי אין מוכרין כלי זיין לעובדי כוכבים, דפרכינן, אי הכי אפילו חיטי ושערי נמי, ומשנינן אי אפשר, כלומר: בלא הפסד. הכי נמי דאסור, אבל משום הפסד שרי.

כל זה כתב לגבי מכירת בהמות, שהן גזירות אטו שבת. לגבי לפני עוור וגרמא בנזקין נראה שיש להתיר בקל-וחומר.

בהביאו את קושית הרמב”ן על בעל המאור כתב הר”ן בדעת הרמב”ן:

שאם היתה איסור מכירת פרדים משום כלי זיין, היה ראוי להתיר מטעם זה. שכיון שאין איסורן אלא משום היזק, הרי הגנתן עולה יותר מן ההיזק שלהן.

נראה לומר, שהרמב”ן והר”ן יודו לגבי כלי זיין במקום רווח כלכלי ומשום הפסד ממונו, שאז מותר אף ליצר לכתחילה על מנת למכור.12

אמנם בתוס’ (טו,א סוף ד”ה אימור) הביאו בשם רבנו ברוך (ספר התרומה), שהפסד נחשב כטעם להיתר רק כשאכן יש ליהודי הפסד, אולם מניעת רווח אינה נחשבת להפסד. גם במקרה דנן אפשר להחיל את דברי התוס’ “לא יקחם ולא יפסיד בהם”, ואין איפוא הפסד באי שיווק נשק לנכרים (פרט לנשק שלל, שבאי מכירתו יש הפסד).

אולם אם ייצור הנשק ויצואו למדינות זרות מהווה מקור פרנסה למדינת ישראל, הכורעת תחת נטל כלכלי כבד, הרי שיש מקום להיתר היצוא משום הפסד מרובה.13 ואף בעל ספר התרומות (המבחין בין הפסד לבין מניעת רווח) יתכן שלא אמר דבריו אלא לגבי מכירת בהמה לגוי, אך לא לגבי מכירת כלי זיין.

ועוד: לשם הבטחת עצמאות ייצור נשק עבור צה”ל יש צורך לייצר נשק בכמויות גדולות ורווחיות. עלויות הפיתוח והייצור הן עצומות, וללא אפשרות למכור את התוצרת למדינות זרות לא תוכל המדינה להיות עצמאית בייצור כלי הנשק הדרושים לה. יתכן שמצב כזה יכונה ע”י הכל “מקום פסידא”, שבו מותר למכור לנכרי כלי זיין.

ו. “וכתתו חרבותם לאתים”

ראינו איפוא כמה וכמה צדדים להיתר יצוא נשק ממדינת ישראל למדינות זרות. אך עדיין יש לדון בדבר מהיבט של קידוש ה’ וחילולו, חלילה. חכמים שנו במס’ שבת (סג,א), שכלי נשק אינם תכשיטין אלא גנאי הם, “שנאמר, וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות; לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה.” עם כל סבוכי מלחמותיו בהווה, נושא עם ישראל את עיניו אל העתיד, בו יבטלו כלי משחית. על כן, כבר בהווה צריך עם ישראל לסלול את דרכו עד עת תמלא הארץ דעה את ה’, ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה.

ז. כי מציון תצא תורה

1. בשולי הדברים מאת העורך, ד”ר איתמר ורהפטיג

הרביתי להעיר במאמר זה על ראיותיו של המחבר, כאילו יש מקום להתיר את יצוא הנשק מישראל לאומות העולם. אולם מעבר לבחינה ההלכתית הטהורה, אין להתעלם גם משאלת המדיניות ההלכתית. ניתן להבין, ואף להצדיק את שאיפתנו לעצמאות גם בתחום הנשק, ולא להיות תלויים בחסדי זרים בענין שהוא בגדר “חיי נפש” עבורנו.

קטן אני מלהתמודד עם שאלת בטחון והשתדלות בכלל, אך יש לזכור כי בין כך בטווח הנראה לעין – לא נהיה עצמאיים לגמרי בתחום זה של חימושנו. הרי אין בידינו לייצר לבד מטוסים מודרניים וכיו”ב. יתר על כן – ד”ר מאיר תמרי, במאמרו בנושא זה, שפורסם בספר ממלכת כהנים וגוי קדוש (קובץ מאמרים לעילוי נשמת דוד כהן הי”ד), טוען כי “עיסוקנו ביצוא נשק מקטין את עצמאותנו הפוליטית. אנו נתונים בהרבה מקרים לשיפוט אמריקאי טהור … ברור לכל, ששאלת הלביא קשורה בין היתר לתכתיבים אמריקאיים.”

במלים אחרות: גם אם יש תועלת בייצור נשק, ניתן להמליץ על “צרה” זו, כי “אין הצר שווה בנזק המלך”. מכירת נשק, כפי שמתבצעת כיום, היא מן התופעות המכוערות של חברתנו, וביחוד כאשר חלק מהנשק מגיע לידי אויבינו – למשל, אירן – וכאשר יהודים בעלי עבר צבאי, באופן רשמי או חצי-רשמי, “קופצים על העגלה” ומוכרים נשק לכל מאן דבעי כדי להתעשר. ומי יודע חלקם של סוחרי נשק בחרחורי מלחמה. ומדוע לא נחשוש לדברי המשנה כפשוטם, שאין מוכרין להם כל דבר שיש בו נזק לרבים? במקום שנכנס לפרצות דחוקות כדי להצדיק את המצב הקיים, עלינו להשתדל לשנותו. את האידיאל של עם ישראל כאור לגויים לא צריכים לשמור רק לימות המשיח, יש לשאוף לקיימו גם בתנאי ימינו. כי מציון תצא תורה – ולא כלי מלחמה. אמנם לא באתי לשלול לגמרי מכירת נשק מבוקרת לבנות בריתנו ע”פ המקורות הנ”ל, אך המגמה צריכה להיות לצמצם ככל האפשר, ולהסיר חרפת סיוע לשפיכות דמים מקרבנו.

2. תגובת המחבר: צורך הרבים לא יגונה

מאמרי הנ”ל לא בא לתת לגיטימציה מוסרית מוחלטת למכירת כלי נשק, אלא לגיטימציה מוסרית חלקית בהתאם לצורכי הדור והשעה. השאיפה הכוללת והשלמה קיימת ועומדת, ומממשיכה להאיר את הדרך. במצבנו, עוד טרם הגענו לשיא השלמות ברוח ובחומר, אנו עלולים להגיע למצב אשר בו חוסר הכוונה תורנית הרואה את המציאות הקיימת תביא ח”ו ליתר פריצות.

אין לשכוח שהסוגיה בה אנו עוסקים הינה סוגיה של ציבור וממלכה. צריך בירור אם אותן גזירות, שכוונו במקורותינו אל היחידים, תוטלנה כמגבלה כוללת עד למניעת התפתחותה של המדינה. צרכי צבור, כש”כ צרכיו של העם היושב בארצו, צריכים שקול מיוחד. כעין זה כתב הר”ן (שבת יט, ב מדפי הרי”ף ד”ה ומהא) בדעת בה”ג, שנזק של רבים חשוב כסכנת נפשות, ומתיר מלאכה דאוריתא! מכאן שגם מצות קיומה של המדינה מחייבת לסלול מסילות הלכתיות לצרכה, עם כל הדחוקים ההלכתיים והמוסריים.

מבחינה מעשית, ברור שכל כמה שענף יצוא זה, שהוא מסוכן ורגיש, יהיה בידיים ממלכתיות ונאמנות, וללא סרסורים למיניהם, ייטב לנו ולעולם כולו.


לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. בט”ז יו”ד קנא,ג כתב בשם הרא”ש, שאם תארע תקלה לישראל מפקדינן אף “בלפני דלפני”. אפשר לומר כן בשיטת רש”י, דחייש דוקא לנזק ישראל.
  2. הרמב”ם הזכיר דין לפנ”ע במספר מקומות (כלאים י,לא; נזירות ה,כ; אסו”ב כב,ו; גזלה ה,א; גניבה ה,א; רוצח יב,יד; מלוה ד,ב; אבל ג,ה; ממרים ו,ט) ובשום מקום לא הזכיר דין תרי עברי דנהרא, שמקורו בסוגית הגמ’ בע”ז דף ו. אחרונים תמהו על כך, עי’ שדי-חמד.

    נראה לי שדין תרי עברי דנהרא תלוי בדין אחר. הרמב”ם כתב בכמה מקומות, שסיוע לעבירה אסור מן התורה. כך בהל’ גזלה ה,א: “אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו, שכל העושה דברים אלו וכיו”ב מחזק ידי עוברי עבירה, ועובר על לפנ”ע לא תתן מכשול.” וכ”כ בהל’ רוצח ובהל’ מלוה. וכ”כ בפירוש המשנה שביעית ה,ו. מפורשים הדברים בפירושו לתרומות ו,ג, שסיוע אסור משום “אל תשת ידך עם רשע”, וכשם שאסור להצטרף לרשע המעיד אמת (הל’ עדות י,ד). בכך חולק הרמב”ם על ראשונים אחרים הסוברים שסיוע אסור רק מדרבנן. זוהי דעת תוס’, רא”ש ור”ן בשבת ג,א וריטב”א בע”ז ו,ב. אבל בס’ החינוך (מצוה רלב) כתב: “וזה הלאו כולל כמו”כ מצוה שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו ז”ל במלוה ולווה ברבית, ששניהם עוברים בלפני עוור וגו’.” מקור דבריו בסהמ”צ לרמב”ם ל”ת רלט.

    [ועי’ עוד מהר”ץ חיות, שבת ג,א על התוס’, שסיוע לדבר עבירה נאסר מדין הוכח תוכיח. – הערת עורך (א.ד.)]
  3. אף שהריטב”א כתב לגבי דובים ואריות משום גרמא בנזקין, היינו דוקא במכירה זו, אבל כלי זיין אסור למכרם משום לפני עוור.
  4. הגר”א שם הכריע לאיסור לא רק מצד מסייע, אלא אף מצד “לפני עוור” כשאין לו, אלא יכול לקנות במקום אחר. שכן אפשרות קניה אינה מוציאה מכלל “תרי עברי דנהרא”. במיוחד יש לחשוש בנידון דידן, שהרי אפשר שאין הגוי יכול לקנות אותו נשק באותם תנאים במקום אחר.- הערת עורך (א.ו.)
  5. עי’ ט”ז יו”ד קנא,א ומקור מים חיים שם.- הערת עורך (א.ו.)
  6. לשון כריתת ברית ברמב”ם לענ”ד אינה מסוג כריתת הברית האסורה הנזכרת בהל’ ע”ז י,א, אלא משמעה שהם מגינים וחיים בשלום יחסי עם ישראל. ועי’ “עשה לך רב” מה”ר ח”ד הלוי ח”א סי’ לא, שלא פירש כן. אמנם בכך מיושבת תמיהת ה”ר יהודה גרשוני במאמרו ב”ברקאי” א.
  7. רש”י לא הזכיר סיבת דובים ואריות. וכיון שלא פירש, משמע שחש גם בהם לנזק של ישראל. וכן כתב מפורש ריא”ז. ולפי”ז האיסור למכירתם הוא מחמת שישתמשו בהם להזיק את ישראל כעין שור האצטדין, אך אין הם משמשים לגויים כדי להעניש על ידם. הראב”ד, בפירושו לע”ז, כתב שאיסור מכירת כלי זיין הוא מחמת חשש נזק לישראל, ולגבי דובים ואריות כתב: “מפני שמזיקין את ישראל, ולא ישמרו אותם”.
  8. וכי ההגנה והדאגה לכל יהודי תלויה בנכונותו לעלות ארצה דוקא?! ישתקע הדבר ולא יאמר! – הערת עורך (א.ו.)

    תגובת המחבר: והרי למדנו בגיטין (מו,ב) “המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו … א”ר אסי: והוא שמכר ושנה ושלש.” על כן, אותם הנשארים בגלות מתוך אהבת ארצות נכר ונוחיות, וכש”כ העוזבים את ארץ ישראל ויורדים לשם, וכי נהיה אנו מחוייבים לשמור עליהם במאי דהם פקרו? מה עוד, שאין מדובר בפרנסת היחיד, אלא בכלכלת העם כולו כנגד חשש נזק ליחיד ששנה באיולתו.

  9. אין כאן חידוש מעבר לאמור בגמ’, היינו כי למי שמגן עלינו (“חוסה בצלו”) מותר למכור נשק. אך אין ללמוד מכאן, כי גם למי שעוזר לנו במסחר וכיוצ”ב מותר למכור כלי זיין. הערת עורך (א.ו.)
  10. המאירי הבחין בין גויים בימי קדם, עובדי אלילים ועבריינים, לבין גויים בעלי דת, שאינם חשודים על שפיכות דמים. אכן אם נחליט כי הגויים הקונים נשק מאתנו הם בעלי דת ומוסר, זהירים מעבירה, יש למתיר על מי לסמוך. אך מי מלאה רוחו ללמד עליהם זכות כזו?! יעויין בהערת עמיתי למערכת, הרב יהודה שביב, המסונפת להערה הבאה, שכל מלחמה בין גויים, הכרוכה כמובן בשפיכות דמים לרוב, אין לה כל הצדקה, ועבירה היא בידם. – הערת עורך (א.ו.)

    תגובת המחבר: המאירי דיבר באומות בני זמנו, שלדעתו הם בני חוק ומשפט, אף שהימנעותם משפיכות דמים “ידועה”.

  11. אבל ראה מאמרו של הרב י’ שביב, תחומין ט עמ’ 205 ואילך. [המעיין במאמרי, ימצא היפך מה שכותב מחבר מאמר זה! לדעתי שם מלחמות בין הגויים אינן לגיטימיות, והמסייע להן הרי הוא מסייע לדבר עבירה! – הערת עורך (י.ש.)]
  12. לענ”ד זו טעות. הרמב”ן מתיר רק משום “מגנו עלן”, אך ללא זה לא התיר במקום הפסד. אין שום ראיה מהיתר מכירת בהמה משום הפסד, להתיר גם מכירת כלי זיין. אדרבה, שם, שהמכירה היא גזירה שמא ישכיר, מיקל בעל המאור באיסור שבת במקום “דמגנו עלן”. אך במכירת כלי זיין – עצם המכירה אסורה, ולא מטעם גזירה, ולא מצינו היתר, מלבד זה של “מגנו עלן”. – הערת עורך (א.ו.)
  13. מנין שפרנסת המדינה תלויה בייצור נשק דוקא? מדוע לא נשקיע אותם משאבים בייצור דברים אחרים מותרים? וכי יעלה על הדעת להתיר לקולומביה לייצא סמים, מפני שהיא כורעת תחת נטל כלכלי כבד? – הערת עורך (א.ו.)

    תגובת המחבר: אינו דומה ייצור נשק לכל ייצור אחר. עצמאות בייצור נשק הינה מפתח לבטחון המדינה, ואילו ההיפך הוא ח”ו “והיו חייך תלואים לך מנגד”, והרכבת האוירית במלחמת יוה”כ תוכיח.

תגובה אחת על “יצוא נשק”

  1. zpejzqhqcr הגיב:

    Muchas gracias. ?Como puedo iniciar sesion?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.