תוכן העניינים
א. יסודות האיסור
ההלכה רואה בכל קשר מיני מחוץ למערכת הנישואין דבר רע שיש להתרחק ממנו ומכל מה שמביא אליו.1 מלבד האיסורים המעשיים המובהקים, כגון איסור ייחוד עם אישה פנויה ונשואה2 ואיסור מגע פיזי בנשים זרות,3 ההלכה מורה כי באופן כללי על האדם להתרחק מכל אקט הנושא משמעות מינית – כולל הסתכלות בבגדיה של אישה או בבעלי חיים המזדווגים זה עם זה.4 זהו גם המקור להדרכות חז"ל דוגמת זו המובאת במשנה (אבות א, ה):
"…אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם".
עקרונות אלו נפסקו להלכה וכך כותב השולחן ערוך (אבן העזר, כא, א):
"צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשה כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור, ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אישה שהוא מכירה אפילו אינם עליה שמא יבא להרהר בה…"
אולם עבודתו של הרב מחייבת אותו במעשים שלכאורה אינם עומדים כלל בנורמות אלו. אל הרב פונות גם נשים וכתוצאה מכך נאלץ הרב להרבות שיחה עמן ולהסתכל עליהן. מלבד זאת, הרב נשאל גם בנוגע לנושאים אינטימיים מאוד: הרב פוסק לנשים בענייני טהרת המשפחה ודן בקשר בינן ובין בני זוגן תוך עיסוק בנושאים הקשורים ביחסי אישות. בנוסף, הרב מלמד נשים ונדרש להסתכל עליהן ולדון עמן. כל המעשים הללו חורגים לכאורה מן התביעות שתובעת ההלכה משאר בני האדם, וברור כי אילו היה הרב נשאל על ידי אחרים כיצד לנהוג במעשים מעין אלו, היה מורה כי עליהם לשמור על הכללים ההלכתיים ולהימנע ממעשים שכאלו. מהי אפוא ההצדקה ההלכתית למציאות זו? כיצד הדברים מתיישבים עם החובות האתיות המיוחדות לתחומי הצניעות?5
ב. התמודדותם של חכמים עם הסוגיה
ההלכה התמודדה עם שאלות מעין אלו, ובין היתר קבעה כי מותר לאדם לעסוק בהרבעת בהמות, על אף האיסור האמור לעיל, משום שכאשר אדם עובד, לבו אינו פנוי להרהור ו"בעבידתיה טריד" (עבודה זרה כ, ב). כלל עקרוני זה, אשר יוּשם על ידי הפוסקים במגוון הקשרים הלכתיים, מבוסס על שתי הנחות: האחת, הנחה אמפירית הקובעת כי לבו של אדם אינו פנוי להרהורי תאווה בשעה שהוא עוסק במלאכתו; והשנייה, הקביעה ההלכתית כי ההסתכלות מותרת אם לא נלווה לה הרהור. כך או כך, עקרון "בעבידתיה טריד" רלבנטי גם לנידון דידן, ויש בו כיוון אחד לפתרון השאלה שהצגנו לעיל.
כיוון שני להתמודדות עולה מתיאורם של חז"ל את מעשהו של אבא אומנא (תענית כא, ב):
"הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא, אמרו ליה: לא מצית למיעבד כעובדיה! ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא? דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד, ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה.
[חלשה דעתו של אביי משום מעשהו של אבא אומנא. אמרו לו: אינך מסוגל לעשות כמעשיו. ומה היו מעשיו של אבא אומנא? כאשר היה מקיז דם, היה עושה לגברים לבד ולנשים לבד. וכן היה לו מלבוש ועליו הכלי שבאמצעותו היה מקיז את הדם, וכאשר הייתה מגיעה לפניו אישה היה מלביש אותה לבוש זה כדי לא להסתכל בה]."
אם כן, חז"ל רומזים שעל בעל מקצוע (והוא הדין לרב) ליצור מסגרת מעשית נאותה שתקטין את סיכויי החטא.
מלבד פתרונות מסגרתיים אלו, אנו מוצאים במקורות היהדות גם הדרכות הנוגעות לתודעתו העצמית של הרב וכך מלמדנו המדרש (שיר השירים רבה ג, טז):
"…רבי מנחם חתניה דר' אלעזר בר אבונא בשם ר' יעקב בר אבינא: אם באת אישה לפניך לבית המדרש לשאול לך שאלה על כתמה ועל נידתה, תהא רואה אתה כאילו שיצאת מירכיך ואל תתן עיניך בה ותתפחד מדינה של גיהנם".
ר' מנחם מדריך אפוא את הרב שלא להתחמק משאלות בענייני אישות אך להיות מודע לסכנה האורבת לו. הפתרון שמציע ר' מנחם הוא להתייחס לאישה השואלת כאילו היא בתו של הרב – כלומר כאדם שהמפגש עמו אינו נושא משמעות מינית – וכן שלא להתבונן בה באופן מיוחד. גם על ידי הדרכה זו מתמתן מעט הפער שבין המרחק שראוי לאדם ליצור מנשים ובין הפרקטיקה היומיומית של עבודת הרב.
ג. ניצול מעמדו של הרב כאיש מורם מעם
לצד שאלת עולמו הפנימי של הרב והתמודדותו עם הפער שבין פסיקותיו והתנהגותו, בעבודתו של הרב עם נשים מצויות סכנות נוספות. הרב הוא בעל סמכות,6 והוא נתפס, בצדק, בעיני מי שזקוק לו כאיש מעלה מורם מעם וכאדם שמעשיו תואמים את הצדק והיושר. כיוון שכך, קיימת גם סכנה שהרב ינצל את מעמדו בעיני הבריות, ובעיקר בעיני הנשים הבאות לשאול את פיו, והן תשתכנענה כי מעשיו ראויים – אף שהוא נוהג כנבל ומנצל את תמימותן. סכנה זו מטילה על הרב חובות אתיות רבות יותר מאשר אלו המוטלות על אדם רגיל. כיצד אפוא יוכל בעל הסמכות להימנע מניצול סמכותו לרעה?
גם בהקשר זה אנו מוצאים הדרכות הלכתיות אופייניות – הן במישור המוסדי, בהצבת מחסומים ראויים בין גברים לנשים על ידי דיני ייחוד ואיסור מגע; והן במישור הנורמטיבי-כללי.
מלבד זאת, בשנים האחרונות החלו להיכתב כללים אתיים מיוחדים שיחייבו את העולם הרבני וימנעו את הסכנות שציינו לעיל. כללים אלה, שנכתבו ביוזמת נשים ורבנים, מבקשים להתמודד עם הבעייתיות הנזכרת, ולאור ציווי התורה המחייב הישמרות מכל דבר רע נראה כי יש להם תוקף ממשי וראוי שההקפדה עליהם תיהפך לחלק בלתי-נפרד מחיינו.
כעין רמז ובסיס לקביעות אלו יש למצוא בדגש המיוחד ששמה התורה על האיסור ליהנות מדברי תורה. בשני נאומים במקרא אנו מוצאים שמנהיגיו של עם ישראל מדגישים את העובדה שלא נהנו מצאן מרעיתם. בנאומו, בעקבות מעשה קורח ועדתו, מציין משה כי "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), וכך אומר גם שמואל הנביא (שמ"א יב, א–ה). פשוטו של מקרא מורה כי מדובר בהנאות שלא כדין, אך חז"ל לימדו כי שמואל ומשה הקפידו שלא ליהנות גם באופן המותר (ילקוט שמעוני, במדבר, תשן):
"…'לא חמור אחד מהם נשאתי' – מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהם אני יורד ולא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אמר 'הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי', שור שהייתי מקריב לקרבן ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך משלי היה שנאמר 'עגלת בקר תקח בידך' וגו' ולא נטלתי משלהם…"
דברים ברוח זו אנו מוצאים בתלמוד (סוטה י, א) גם בנוגע לשמשון שאמר:
"ריבונו של עולם: זכור לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום".
בכללה של ההקפדה שלא ליהנות מכתרה של תורה ומן הסמכות הרבנית, מצויה גם ההקפדה שלא ליהנות מן הכבוד הניתן לתלמידי חכמים. כך מלמדים אותנו חכמים בנוגע לכניסתו של הרב לבית הכנסת הדורשת מן הציבור לקום (יבמות קה, ב):
"…מי שצריך לו עם קודש יפסע על ראשי עם קודש, מי שאין צריך לו עם קודש היאך יפסע על ראשי עם קודש".
וכך אנו מוצאים במקום אחר לגבי מי שנאלץ להשתמש במעמדו כרב כדי להינצל ממוות (נדרים סב, א):
"…כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם…".
ואכן, בכללי האתיקה לדיינים של רשת בתי הדין 'ארץ חמדה-גזית' הובאו דוגמאות שונות לשימוש לא-אתי במעמדו של הדיין – ואחדות מהן רלבנטיות גם לנושאי משרה רבנית. לדוגמה, כללי האתיקה של 'ארץ חמדה-גזית' אוסרים שימוש בנייר המכתבים הרשמי של בית הדין לעניינים פרטיים, ודומה שכך ראוי גם לרב לנהוג כמחסום אתי בפני ניצול הסמכות.
בשיעור הבא נסכם את הדרך שבה צעדנו עד כה, ונבקש לאפיין כמה מיסודות האתיקה היהודית בכלל, והאתיקה הרבנית בפרט.
לשיעור הבא בקורס אתיקה רבנית – סיכום
Notes - הערות שוליים
- ראה עבודה זרה יז, א.
- ראה שולחן ערוך אבן העזר, כב.
- ראה משנה תורה הלכות איסורי ביאה, כא, א
- ראה עבודה זרה כ, א–ב.
- יש לציין כי שאלה זו הולכת ומחריפה מעיון במקורות המתארים את חטאם של חפני ופנחס בניו של עלי (שמ"א ב, כב) ואת עוצמת הפיתוי שבחטאי עריות (ראה קידושין פא, א).
- כבר הזכרנו לעיל את בני עלי שניצלו את סמכותם כדי לעשות מעשה שנחשב בעיני הכתוב כשכיבת הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. אכן, כוחם נבע ממעמדם כמנהלי בית המקדש, ולא משום שהיו דמויות לחיקוי ובכל זאת הדבר מלמד על סכנות מיוחדות דווקא מצד בעלי המרות – לא רק מפני החומרה הגדולה של דיני עריות כחלק מהחובות שבין אדם למקום, כי אם גם מצד החובות שבין אדם לחברו.