תוכן העניינים
א. דו-ערכיות במינוי קרובים
למינויים לתפקידים ציבוריים ישנן משמעויות רחבות מאוד, במישור הלאומי ובמישור האישי. במישור הלאומי, בחירתו של אדם מסוים לתפקיד ציבורי משפיע על המדיניות שתיקבע ועל הצלחתו של הציבור והמדינה – ובמובן זה ישנה חשיבות רבה לבחינת כישוריו של המועמד ומידת התאמתו לתפקיד. במישור האישי, בחירתו של אדם לתפקיד ציבורי מעניקה לו טובות הנאה שונות: משכורת המשולמת לו מכספי הציבור, מעמד חברתי מכובד, וכדומה – וגם מצדדים אלו יש לבחון את בחירתו של אדם לתפקיד ציבורי.
כיצד רואה התורה סוגיה זו? מחד, כאשר התורה מתארת את תכונותיהם של האנשים הראויים להתמנות למשרות ציבוריות היא מציינת התאמה עניינית, מוסרית וערכית (שמות יח, כא):
"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שֹׁנאֵי בָצַע ושמת עלֵהֶם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרֹת".
גם מבחינה היסטורית, בניהם של רבים מגדולי האומה לא המשיכו אותם בדרכם משום שלא התאימו לתפקיד זה. כך אנו מוצאים אצל עלי ובניו (שמ"א ב) ובמיוחד במקרה של שמואל ובניו (שם, פרק ח).
יתרה מזאת, חז"ל מתארים את דרכי מינוים של דיינים והם מונים את ה'נגיעות' השונות המצויות בתחום זה (ספרי דברים, פסקה יז):
" 'לא תכירו פנים במשפט' (דברים א, יז) – זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, ואיש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין?! נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע ולא מפני שאינו יודע מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין".
כמו כן במקומות רבים כותבים חז"ל בחריפות כנגד מינוי אנשים שאינם ראויים. נביא כאן את ניסוחו היפה של הרמב"ם (משנה תורה הלכות סנהדרין ג, ח) בעקבות דבריהם:
"כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תכירו פנים במשפט', מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינין…
ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' א-להיך, ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה שנאמר 'לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך', וכן אמרו חכמים לא תעשון אתי אלהי כסף אלוה הבא בשביל כסף וזהב זה הדיין שמינוהו מפני עשרו בלבד".
חז"ל מוסיפים ומלמדים כי האחריות אינה מוטלת רק על הממנים, וגם לממונה יש בה חלק (פסיקתא רבתי, פסקה כב):
" 'לא תשא' (שמות כ, ז) – אמר רבי זעירא: אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי אמר לא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד לומר 'לא תשא את שם ד' א-להיך לשוא'? שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה!".
התורה מדגישה אפוא כי מינויו של אדם למשרה ציבורית – ולענייננו לא נבחין בין המשרות השונות – צריך להיעשות בצורה אובייקטיבית, מבלי להתחשב בשיקולים שאינם ענייניים.
מאידך, ההלכה רואה בחיוב הורשת תפקיד מאב לבנו. ירושה זו היא מהיסודות המובהקים של העולם הרבני, ולה שורשים בהלכה, במנהג, ובהיסטוריה היהודית. יתרה מזאת, שתי משרות ציבוריות בכירות עוברות בירושה: הכהונה והמלכות. מי שלא נולד למשפחת כוהנים אינו יכול להפוך לכוהן, וגם במלוכה יש ממד של ירושה כפי שאנו למדים מלשון התורה (דברים יז, כ): "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". ואכן חכמים למדו מפסוק זה כי כל התפקידים הציבוריים עוברים בירושה (ספרי דברים, פסקה קסב):
" 'הוא ובניו' – שאם הוא מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? ת"ל 'הוא ובניו בקרב ישראל' ".
כפל פנים זה מצוי גם בעולמה של האגדה. מחד, מדגישים חז"ל כי בתחומו של תלמוד תורה אין כל מגבלה מעמדית והאפשרויות פתוחות בפני כל אדם. כך לדוגמה מלמדים חז"ל (נדרים פא, א):
"הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר 'יזל מים מדליו' (במדבר כד, ז) שמהן תצא תורה. ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא…".
וכך כותב הרמב"ם (משנה תורה הלכות תלמוד תורה, ג, א):
בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות… כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' (דברים לג, ד) כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? …הא למדת שכתר תורה גדול משניהם".
מאידך, במקומות אחרים1 מדגישים חז"ל כי ישנה זכות גדולה בהשתלשלות התורה מאב לבנו ונראה שיש לכך השפעה על המינויים.
למעשה, בתרבות האתית כיום נתפש מינוי קרובים כאחד משיאיה של השחיתות וכמנוגד לכישוריו האמתיים של אדם – וכלשון הביטוי 'קשרים במקום כישורים'. במידה שאכן מדובר במינוי לא ענייני, לפנינו פגם אתי כפול: הציבור אינו זוכה באדם ראוי, ויתר המתחרים על התפקיד נפגעים משום שהם אינם יכולים להתמודד באופן שוויוני וענייני.
כיצד ראוי אפוא לנהוג בימינו בשאלות מעין אלו? נושא זה נידון בתשובות שונות ובפסקי דין רבים, ולענייננו נביא כאן מסיכום מאמרו של הרב ישראל מאיר לאו העוסק בירושת משרת 'רשם נישואין' במדינת ישראל:2
"א. מחלוקת ראשונים היא אם בכלל שייך דין ירושה במינויים של מצוות. דעת המרדכי והרשב"א, שאין דין ירושה בזה, וכדבריהם פסקו המחבר בשו"ע והרמ"א. ואילו הרמב"ם סובר שיש ירושה בשררות ומינויים.
ב. גם לשיטת הרמב"ם יש להסתפק אם תפקידו של רשם נישואין אף הוא כלול במשרות המועברות מאב לבן בירושה, ויש לצדד שאין הוא נכלל בהן.
ג. מנהג המדינה כיום הוא שמשרות ציבוריות אינן נחלתו של איש, ואדם שהתמנה למשרה כזו אינו רשאי להעבירו על דעת עצמו לאחר, וגם לא להורישו לבנו אחריו.
על כן אם לעצתי יאזינו, יש לקיים מכרז כנהוג, ולאפשר לבן להגיש את מועמדותו במכרז. אם יימצא הבן ראוי למינוי, כי אז יש לבכר את הבן על פני אחרים השווים לו, ונקיים בזה את דברי הספרי ותורת-כהנים, כפי שהביאם הרשב"א בתשובתו כנ"ל".
כפי שניתן לראות, דברי הרב לאו נעים סביב שני מוקדים: מנהג המדינה, כלומר הנורמות האתיות הנהוגות כיום, ועמדתה של ההלכה לפי חלק מהראשונים.
דומה כי לשני מוקדים אלו יש להוסיף גם את העמדה הציבורית בימינו הרואה במינוי הנובע מירושה מעשה פגום ולא ראוי. כפי שאנו למדים במקומות אחרים, לעמדתו של הציבור ישנו תוקף הלכתי והתורה מצווה על האדם להיות נקי מה' ומישראל.3 על זאת יש להוסיף את חילול שמו של הקב"ה הנלווה למעשה אשר נתפס כלא-מוסרי. לאור כל זאת נראה שיש להימנע בימינו מהורשת משרה ציבורית.
ב. הדחתו של רב או פרישתו מרצון
ככלל, דומה שאין מקום לדבר על הדחה במסגרת עולמה של הרבנות. אכן, ידועים לנו מקרים אחדים שבהם הודח מנהיג – כגון דוד המלך שהודח מתפקידו למשך שישה חודשים במסגרת מרד אבשלום,4 או רבן גמליאל שהודח מנשיאותו בעקבות יחסו לר' יהושע ולחכמים אחרים5 – אולם אלו מקרים היוצאים מן הכלל.
יתרה מזאת, במקום אחר מתארים חז"ל את הקושי שבעזיבת משרה רמה (מנחות קט, ב):
"תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי; עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד".
וכיוצא בזה בלשון המדרש (בראשית רבה לג, ג):
רבינו הוה ענותן סגי והוה אמר כל מה דיאמר לי בר נש אנא עביד, חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו.6 ואין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא קאים לי מן קודמוהי, למה – דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין, והוא מן דכריא דיהודה ואנא מן נוקבתא. א"ל ר' חייא רבה: והרי הוא עומד בחוץ! נתכרכמו פניו של רבי, וכיון שראה שנתכרכמו פניו א"ל ארונו הוא…
[ר' יהודה הנשיא היה עניו מאוד והיה אומר: כל מה שיאמר לי אדם אעשה חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני [=הלל הזקן] שירדו מגדולתן והעלו אותו. ואם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן, אקום מפניו. מדוע? משום שהוא מיהודה ואני מבנימין. הוא מזכרי יהודה ואני מן הנקבות. אמר לו ר' חייא הגדול: והרי הוא עומד בחוץ! נתכרכמו פניו של רבי, וכיון שראה שנתכרכמו פניו א"ל ארונו הוא [כלומר הוא מת והעלו את ארונו ארצה]".
אולם, על אף שלא מצאנו הדחה מוסדית בעולמה של הרבנות, אין בכך כדי למנוע את חובתו האתית של רב לפרוש מתפקידו בשעה שנמצא אדם מוכשר ממנו או כאשר הוא נכשל בחטא. כבודו של הרב הנו חלק מכבוד שמים, ולפיכך תפקידו אינו אחוזת נחלה פרטית.
ואכן, אחד המבחנים ליושרה פנימית באשר לכבוד זה הוא תגובתו של הרב כאשר מקומו נתפס על ידי אדם אחר. כך אנו מוצאים בתלמוד (ברכות כח, א) לגבי רבן גמליאל, שגם בשעה שהודח מהנשיאות "לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת". עובדה זו התפרשה על ידי הרב קוק כמלמדת על טוהר כוונתו בשעה שנאבק עם רבי יהושע על סמכות הפסיקה:7
להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהיה חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא היה מפני איזו נטייה של כבוד עצמי, כי אם מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו היה עלוב ונוח, עד שעם כל עלבונו להעברתו לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנוע עצמו מבית המדרש…".
הדרכה זו נשמעת גם מבין שיטי התיאור שמוסרים חז"ל על משה רבנו כאשר עלה למרום וראה את דרישת התורה המופלאה של רבי עקיבא (מנחות כט, ב): "אמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?!". לפנינו אם כן תפיסה אתית יסודית ביחס לטיב המינוי המוסדי. מינוי ציבורי אינו רכושו האישי של האדם, ובמצבים מסוימים הוא עשוי להילקח ממנו.
לשיעור הבא בקורס אתיקה רבנית – עבודת הרב עם נשים
Notes - הערות שוליים
- ראה למשל בבא מציעא פה, א: "אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר 'ואני זאת בריתי… לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'… אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה".
- הרב ישראל מאיר לאו, 'ירושה במשרות ציבוריות', תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 16.
- ראה: במדבר לב, כב; משנה שקלים, ג, ב.
- משמעותה הרשמית של הדחה זו הייתה שאילו היה דוד חוטא באותם חודשים, היה עליו להביא קרבן של אדם רגיל ולא של מלך, כפי שמלמד הירושלמי (הוריות ג, ב). חכמים הכירו אפוא בהדחה זו וסברו שיש לראות בה עניין 'רשמי'.
- ראה ברכות כז, ב.
- ראה פסחים סו, א.
- עין אי"ה ברכות, פרק ד, פסקה יט.