א. סמכותו של הרב לצעוד אט-אט בהנהגת קהילתו

הסוגיה שבה נעסוק בשיעור זה אינה סוגיה אתית כי אם סוגיה הלכתית לחלוטין, שיש לה השלכות אתיות שונות – אשר יצופו ויעלו מתוך העיסוק בה. הרקע לדיוננו הוא תשובה ידועה של הרשב”א שבה הוא מדריך את תלמידו, רבה של הקהילה בטוליטולא (טולדו) שבספרד, אשר התלבט כיצד להתמודד עם ה”עוברים” – כלומר אנשים שאינם מצייתים להוראות הקהילה או לפסיקותיו של הרב.

תשובתו של הרשב”א פותחת בקביעה-הכרזה הבאה (שו”ת הרשב”א ה, רלח):

“דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבילה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים…”.

את תשובתו פותח הרשב”א בהנחיה לנהוג בלשון רכה, כיוון שזו דרך ההשפעה היעילה ביותר. לדבריו, על רב הקהילה להיזהר מלפתוח בפעולות ענישה והחרמה אלא לפעול אט-אט ועל הדרך האמור בספר משלי (כה, טו): “ולשון רכה תשבר גָּרֶם”. הרשב”א מוסיף ומחדש כי יש להתחיל בעניינים קלים שאותם ניתן לשנות ורק לאחר מכן לעבור לעניינים חמוּרים יותר. אף שלכאורה ראוי לרב לעסוק בכל העניינים בבת אחת, הרשב”א מורה ש”אין נוטלין כל החבילה יחד” ומותר לפעול אט-אט. לרב יש אם כן סמכות שלא לאכוף את חוקי התורה במצבים מסוימים, כלומר לבטל אותם באופן זמני ופסיבי – ובהמשך דבריו עוסק הרשב”א גם בפעולות אקטיביות. דברים אלו אינם נוגעים לענייני אתיקה, ויש לראות בהם הדרכה הלכתית מרחיקת לכת בכל הנוגע לדרכי הנהגה קהילתיים.

את קביעתו חותם הרשב”א במילים “ואחר כוונת הלב הדברים אמורים”, וההקשר מורה כי הם מכוונים כלפי הרב. דומה כי לא לחינם נקט הרשב”א בביטוי זה. הרשב”א מודע לסכנות שקביעתו עשויה לעורר. בשם העיקרון שהוא קובע, “אין נוטלין כל החבילה יחד”, יכול הרב לנצל את כוחו באופנים שליליים: להתרפות משליחותו ולא להיכנס לעימותים על נושאים עקרוניים במסווה של פעילות איטית; או להאדיר את שמו בעיני הקהילה כמי שקובע על מה יש להקפיד וכמי שמעצב את הדרך ההלכתית בצורה נועזת ועצמאית. את ההתמודדות עם סיכונים אלו ועם העוצמות הכבירות שטומן בחובו מוסד הרבנות תולה הרשב”א בכוונת הלב וביראת השמיים של הפוסק. מדבריו אנו למדים כי לא ניתן להתמודד עם בעיות כאלו בצורה משפטית-פורמלית המגדירה נורמות התנהגות ראויות ופסולות, ובעניין זה קובעת כוונת הלב האמתית. כפי שאנו למדים במקומות רבים אחרים,1 הפנִייה למחוזות הכוונה והלב נעשית כאשר ניצב בפנינו אתגר אתי משמעותי שההכרעה בו דורשת מהאדם כנות ויושרה פנימית.

התמודדות דומה עם הסכנות הטמונות בכוח המסור בידי בעל סמכות אנו מוצאים ביחסה של ההלכה למלך. כך, לאחר שהרמב”ם מתאר כיצד המלך רשאי לעשות פעולות החורגות מהנורמות המשפטיות הרגילות, הוא קובע את כוונתו הפנימית של המלך כמדד לנכונותם של מעשיו (משנה תורה הלכות מלכים, ד, י):

“ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה’, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”.

במובנים רבים דומה אפוא הרב בקהילתו למלך בממלכתו, וההתמודדות של שניהם עם סכנות הכוח נעשית בפנייה ל’מגמתם’ ול’מחשבתם’ ולמחויבות שלהם כלפי העם או בני הקהילה וכלפי הקב”ה. נוסיף ונעסוק בכך באחד השיעורים הבאים.

ב. סמכותו של הרב להפעיל כוח

כפי שראינו, את תשובתו פותח הרשב”א בקביעה כי על הרב לעצב את דרכו כך שראשיתה תהיה לשון רכה והתקדמות איטית. אולם הרשב”א אינו שולל את השימוש בכוח ובסמכות ובהמשך דבריו הוא קובע כי בשלב מסוים על הרב לפנות אל כלי הסמכות הנתונים בידו. אלא שגם הפעלת הכוח צריכה להיעשות לאור כללים אתיים וכך הוא כותב (שו”ת הרשב”א שם):

ואם לא ישמעו, ויעברו בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם, אלף ופרוטרוט.

היש דבר שצריך שישקול הפסד כנגד שכר. וצריך מתון והסכמה והמלכה, ומתוך כך יסור הרבים לשום שמים. כי כל שהמעשה גדול, וחזקת היד רצה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשם יתברך תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו.

על כן, כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים, וישרים בלבותם. ואם יש אנשים רשעים מפורסמים, ורצית למתקם, ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפי’ להמיתו…

דברי הרשב”א ברורים וחד-משמעיים: לעתים כאשר הציבור אינו מושפע מהדרך הרכה שבה צעד הרב, על הרב ליטול מקל ולהכות על קודקודם. אולם הרשב”א מוסיף שפעולה כזו דורשת שיקול דעת יסודי וחישוב השכר כנגד ההפסד.

לצד שיקול תועלתני זה, כלומר ההתלבטות מהי הדרך היעילה ביותר כך שדברי הרב יישמעו, מוסיף הרשב”א ומציין את הסכנות האתיות הרבות הכרוכות בשימוש בכוח – בייחוד כאשר הוא נעשה כדי לרצות את עולמו הפנימי של הרב. הרשב”א חושש שאש קנאתו של הרב תבער בו ותטה אותו מן המטרה העקרונית: ענישת העוברים על דיני התורה.

כיצד אפוא מציע הרשב”א להתמודד עם הסכנות האתיות הכרוכות בהפעלת כוח? בראש ובראשונה, מחייב הרשב”א את המוּדעות לסכנה, אשר בכוחה, כבכל סוגיה אתית, לסייע רבות בהתמודדות עם הסכנה. בנוסף, מדגיש הרשב”א זכירת המטרה העקרונית, “ייסור הרבים לשם שמים”, עשויה לסייע בהתמודדות – בדומה להכרעות אתיות אחרות.

מלבד עקרונות אלו מציג הרשב”א גם הצעות מעשיות: “וצריך מתון והסכמה והמלכה”, כלומר בשעה שהרב מבקש להפעיל כוח עליו לפעול במתינות ולוודא שהוא אינו פועל כתוצאה ממצב רוח חולף או פועל בזמן לא מתאים (מה שהרשב”א מכנה “יאכלנה פגא”2); ובנוסף המנהיג אינו רשאי לפעול לבדו ועליו להתייעץ עם אנשים אחרים.

בשיעור זה למדנו מהן הסכנות האתיות האורבות לפתחו של הרב הן בשעה שהוא פועל בדרך איטית וסובלנית והן בשעה שהוא פועל בעוצמה. בשיעור הבא נעסוק בהיבטים נוספים בעולמו של הרב, תוך התמקדות בעקרונות היסודיים של האתיקה הרבנית.

לשיעור הבא בקורס אתיקה רבנית – מינוי רבנים

לשיעור הקודם

בחזרה לכל הקורסים

הערות שוליים

  1. כך לדוגמה אנו מוצאים במגוון הקשרים את הביטוי “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים” שמקורו במשנה (מנחות יג, יא). ביטוי אחר הוא “אחר כונת הלב הן הן הדברים” שמקורו בגמרא (ברכות טו, א) בנוגע לקריאת שמע והוא משמש בהשאלה בהקשרים שבהם נבחנת כוונתו הפנימית של האדם (ראה למשל מאירי ברכות כז, א, ד”ה יתבאר). ביטוי נפוץ אחר הוא “דבר המסור ללב” “שמקורו בגמרא (קידושין לב, ב; בבא מציעא נח, ב).
  2. מקורו של הביטוי בתלמוד (סנהדרין קז, א) והוא בא לציין מעשה ראוי כשלעצמו אשר נעשה בזמן לא נכון, בדומה לאכילת פרי קודם שהבשיל.