האם יש לתורה מדיניות כלכלית? בנושא זה רבו הדעות והגישות. גישה אחת סבורה כי התורה אינה מגדירה את השיטה הכלכלית שהיא מעוניינת בה; ומסתפקת בהגדרת מצוות כלכליות וגדרים בסיסיים לגבי ההתנהלות הכלכלית של הפרט. על פי גישה זו, התורה אינה מציעה עמדה כלכלית קונקרטית.
לדעתי, קביעה זו בעייתית למדי, שכן על פיה התורה עוסקת באדם הפרטי בלבד ואין לה עמדה בשאלות הנוגעות לכלל ולחברה. ברם, גם אם נניח שאכן יש לתורה מדיניות כלכלית, אין זה פשוט לחלץ ניסוח ברור של מדיניות זו מתוך המקורות.
בעשורים הראשונים להקמת המדינה רווחה התפיסה כי התורה דוגלת בעמדה סוציאליסטית ומעניקה דגש רב על ערכים כגון נתינה, שותפות ואחריות כלכלית, וחלוקת משאבים צודקת. עם זאת, נדמה כי אין זו ה'מנגינה' הכלכלית המדויקת שמתווה התורה. אומנם התורה כוללת גם חובות סוציאליות-חברתיות – דוגמת החובה לפתוח את היד כלפי הנזקקים, לתת תרומות ומעשרות לכוהן וללוי, ולהקדיש נכסים למקדש – ומורה באופן כללי להרחיב את הגבולות, לא לכנֵס את הרכוש הפרטי, ולהתנהל באופן ישר; אולם התורה שמה דגש רב על הרכוש הפרטי של האדם ועל השמירה עליו, וזוהי נקודת המוצא לכל המצוות שנמנו לעיל.
בהלכות צדקה קובע הרמב״ם כי אין מעלה גדולה מאשר נתינת עבודה לאדם הנזקק, אשר מאפשרת לו להיות אדון לעצמו. נדמה אפוא כי בהדרכה זו ובדומות לה מעצבת התורה שיטה כלכלית שבה ישנה בעלות ממשית ומוחלטת לאדם על ממונו (מה שמכונה "קפיטליזם רך”), ובה בעת יש לאדם חובות ביחס לזולתו.
