דברים שצריכים לשוב עליהם בכל שנה לא נועדו לחידושים גדולים, כי אם להתמודדות עם סוגיות שלא נוטשות אותנו. נביאי ישראל הציבו לנגד עינינו אמירה מתמדת של בניית הנאמנות והזהות של ההולכים בדרך ה': מהמסד של צדק ומשפט, אהבת חסד וחובת "ומבשרך לא תתעלם" ועד לקומות הגבוהות של קרבת א-לוהים.
באופן ממוקד יותר, הציב זכריה הנביא בפני שבי ציון את המשימה העומדת בפניהם, כל עוד הצומות קיימים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'". היעדים האלה הם יעדי התיקון הבסיסיים ביותר, ודווקא בימי הצומות הם אלה שצריכים להיות לנגד עינינו.
האקטואליות והרלוונטיות שלהם בימים אלה היא עצומה. כמה אנחנו צריכים להחזיר לרשות הרבים הציבורית את החובה לדבר אמת איש את רענו, לא רק במישורים פוליטיים, כי אם ביחסים העמוקים ביותר שלנו עם המילה הנאמרת, עם ההתחייבות, שזהו בסיס היחס שבין אדם לחברו. כמה אנו זקוקים היום להפסיק לחשוב את רעת רענו בלבבנו, ולשוב אל האחווה הבסיסית, שהיא כמובן אינה מונעת ואינה מבטלת את החשיבות של קיומה של תרבות מחלוקת. מכאן צריך לצמוח אל הסולידריות, הערבות החברתית, תשומת לב ל'שקופים" שפעמים רבות לא סופרים אותם, ולכל היסודות הבונים ביחד חברה אנושית מוסרית ושותפות עמוקה. יום הצום הוא יום עצירה, שנועדה להפנות את תשומת לבנו למשימות עילאיות אלה.
אולי יעניין אותך גם:
