הרוע האנושי הנורא שהתפרץ בשואה מעלה את השאלה האם בלב כל אדם מסתתרת ישות שטנית העלולה לבקוע ממנו ברגע מסוים, או שמא מדובר בתסמונת אנטישמית ייחודית שכל ניסיון להשוות בינה לבין תופעות אחרות של אכזריות אנושית הוא גיוס תקופה היסטורית אפלה למטרות מגונות?
מחלוקת תמידית זו נובעת גם מהעובדה שלא ניתן להגיע להסכמה כלשהי בשאלה כיצד ניתן להכריע בין הגישות השונות ביחס לרוע שבכל אדם, ואיזה ניסוי או התבוננות בהיסטוריה יהוו ראיה לאחד מהצדדים שתחייב את הסוברים אחרת להודות בה. אלא שמחלוקת זו מהווה גם חומר בערה מתמיד למחלוקות פוליטיות, שבהן עצם העלאת הדילמה הופכת לדלק מפלג, לטיעוני מדרון חלקלק האורב לאנושות כולה, ובשל כך גם קשה להתייחס אליה בכובד הראש הראוי.
דילמה זו יכולה להוביל לשני כיוונים מנוגדים: אפשרות אחת היא התעלמות מתמדת מהניסיון לפענח מהיכן נובע הרוע האנושי. בשל העובדה שהניסיון הזה אינו בר־הכרעה, ואף גולש למדפים פוליטיים, יותר טוב כלל לא לעסוק בו. לצערי, זו הדרך שבה בוחרים רבים. אופיו של כל דיון ציבורי המתנהל כיום בישראל הוא בינארי ומחייב לכאורה התייצבות בצד אחד ושלילה של כל הנאמר בצד השני. המגירות מוכנות מראש, ולתוכן אדם משבץ הן את עצמו והן את העומד מולו, ושני הצדדים רואים כמשימת חיים להוכיח שהאמת איתם ואין בלתה.
אולם קיימת אפשרות אחרת. דווקא בשל אי־היכולת להכריע בסוגיה: יש לקיים את עצתו של קהלת “אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך”. כלומר, חוסר היכולת לפענח את מקורו של הרוע האנושי, במיוחד כפי שבא לידי ביטוי בעולמם של הנאצים ועוזריהם בתקופה השואה, מאפשר לנו ומחייב אותנו לצעוד בשני נתיבים של תגובה ופרשנות, בעיקר כדי ללמוד מהם יותר על עצמנו.
מחד גיסא, לראות ברוע הנאצי משהו המכוון דווקא כלפי עם ישראל, לזהות את הא־נורמליות של הקיום היהודי, להכיר בקיומה של האנטישמיות המודרנית ובדרך זו גם לפרש את יחסן של מדינות העולם למדינת ישראל. אנחנו צריכים להכיר בכך, להפסיק להאשים את עצמנו ולטעון שיש פתרון פשוט ליחסן של אומות העולם כלפינו. הצלקות הנוראיות של השואה, שהיוותה תחתית עמוקה של תהום הרדיפות, הגירושים והשנאה, מזכירות לנו את העובדה הזו. העמדה המוסרית המתחייבת מכך היא “חייך קודמים”, וקיומה של מדינת ישראל חיוני כדי לקדם את הרעה הזו.
אך אין סיבה להתעלם גם מהאפשרות השנייה: ההכרה שבחירתו החופשית של האדם מאפשרת לו גם לבחור ברע. אנחנו רואים זאת סביבנו, כאשר מהלכים של רוע אנושי נוראי, המתבטאים ברצח המונים, מתרחשים גם היום בעולם, ואף בסביבה הקרובה אלינו. במקום לכפור באפשרות שבכל אחד מאיתנו עלול להסתתר שטן קטן – העמדה המוסרית מחייבת להזכיר לעצמנו תמיד שגם אנחנו יכולים להפוך ברמות שונות לאנשים רעים, שמתעלמים ממצוקה של אחרים ומצדיקים את מעשיהם ללא בחינה מוסרית.
עמדה זו מחייבת לשמור על השימוש במילה “שואה” רק למה שהיא מבטאת באמת, כדי שלא להביא לזילותה ולרידודה, אולם היא אינה מאפשרת להתעלם מהסכנות הגדולות האורבות למין האנושי. זוהי תביעה מוסרית, העולה גם ממעשי הרצח ההמוניים המתרחשים בעולם.
אני מתפלל לכך שיום השואה יאפשר לנו להשתחרר מהמחשבה האוטומטית ביחס למקורותיו של הרוע האנושי ולפנות גם להסתכלות על מעמדנו המיוחד בעולם – כחלק מעם שיחס האומות אליו ממשיך להיות שונה ואחר וחובתו הקיומית והמוסרית לפעול לחוסנו ולעוצמתו, מבלי להתכחש לעובדה שאנו חלק מהעולם האנושי הכללי ושעלינו לעשות הכל כדי למנוע את הנפילה העמוקה שנפשו של האדם מסתכנת בה מעצם קיומה.