בדיונים פוליטיים יש להגדיר את הדיון בצורה ברורה, החוסכת שימוש מיותר בסיסמאות ובמאבקי אגו ושומרת על ענייניות ודיוק. אם נבקש לדייק את הדיון הפוליטי בחוקים בעלי אופי הלכתי – כגון: שבת, גיור, חמץ בפסח וכד’ – ניווכח עד מהרה לגלות כי הדיון אינו עוסק בשאלות הלכתיות ספציפיות אשר שייכות במהותן לבית המדרש ולא לבית המחוקקים. במסגרת הדיונים הפוליטיים השאלה היא מה האחריות שאנו מבקשים להטיל על המדינה בכל הנוגע לקיום מצוות אלו.

באופן תיאורטי, ניתן היה להציע שהמדינה אינה צריכה כלל לאכוף קיום מצוות, משום שאילו תכפה קיום מצוות, האדם לא יקיים את מצוות ה׳ אלא את מצוות המדינה. אומנם המפלגות הדתיות אינן סוברות כך, אך גם הן אינן דורשות מהמדינה לאכוף את קיום מצוות ציצית, לדוגמה, ולחוקק חוקים בעניין.
בדיון שכזה כל עמדה הינה לגיטימית מבחינה דתית – בין אם מפלגה דורשת מהמדינה לאכוף את כל דיני התורה, ובין אם מפלגה אינה מצפה שמהמדינה תאכוף אף לא אחד מדיני התורה. אין בעמדתה של המפלגה כל השלכה על מידת הדתיות שלה, וכל ביקורת על דתיות-יתר או על מיעוט עיסוק בחקיקה דתית הינה חסרת משמעות לדיון.
להבחנה זו יש שתי השלכות חשובות: ראשית, לעמדתם של רבנים יש משקל ככל עמדה של אנשים חכמים ובעלי דעה, אך לא כמחוקקים. ב. נבחרי הציבור מחויבים לציבור בוחריהם, חייבים לממש את יחסם לענייני דת ומדינה כפי שהצהירו לפני הבחירות, ואינם יכולים לטעון כי הם מצייתים לגורם אחר.