זכות המחאה וזכות ההפגנה הן זכויות יסוד במשטר דמוקרטי, הנגזרות מחופש הביטוי. גם מבחינת ההלכה יש להפגנה על נושאים חשובים חשיבות רבה – הן כקיום מצוַת תוכחה, והן בשל האפשרות שההפגנה תמנע את עשיית העוול או את ביצוע העבירה שנגדם נערכת.1

כתוצאה מן ההפגנות נחסמים מדי פעם כבישים. לעיתים נעשה הדבר באישור המשטרה – כאשר כמות המפגינים היא כזו המחייבת ירידה לכביש, ולעיתים הדבר נעשה על ידי המפגינים שלא באישור – כדי להעצים את עוצמת המחאה מתוך תקווה שהסבל הנגרם לציבור כתוצאה מחסימת הכביש יסייע להם בהשגת מטרותיהם.

דיונים הלכתיים רבים נסובו, גם מעל גבי במה זו,2 על שאלת ההיתר להפגין ולחסום כבישים בשבת, כאשר הדבר גורם לחילולי שבת מצד המשטרה וכן לתוספת חילול שבת לנוסעים בכביש, הנאלצים להאריך את זמן הנסיעה. דיונים אלו עסקו בשאלת תחולת האיסור “ולפני עיוור לא תתן מכשול” במקרה זה. אך למעשה, השאלה אינה נוגעת רק להפגנות הנערכות בשבת, אלא גם להפגנות הנערכות בימות החול.

חסימת הכביש גורמת מטבע הדברים לנזקים לנהגים. הם מאחרים למקום עבודתם, עלולים להפסיד פגישה חשובה או טיסה לחו”ל ועוד. לעיתים עלולה חסימת הכביש לסכן חולים הזקוקים להגיע במהירות לבית החולים, ואף כאשר מדובר במצבים שאינם פיקוח נפש – אם הנזק הוא לרבים, עשוי הדבר להיחשב מבחינת ההלכה כאילו הוא פיקוח נפש.3 מעבר לנזקים שעלולים להיגרם, עצם חסימת הכביש ומניעת המעבר מן הציבור עלולה להיחשב כגזל של הציבור, שהדרך שייכת לו. יש לברר אפוא האם מותר לערוך הפגנות כאלה ובאלו תנאים הדבר מותר.

א. עיכוב תפילה וקריאת התורה

בקהילות אשכנז היה נהוג שכאשר אדם נפגע או ניזוק מחברו, ובית הדין אינו נותן לו מענה, יש בידו לעמוד בבית הכנסת ולהכריז שהוא אינו מאפשר להמשיך בתפילה עד שייעשה לו דין כראוי. עדות למנהג זה אנו מוצאים בספר אור-זרוע (ח”ב – הל’ שבת סי’ מה), המתאר מקרה שבו אדם עיכב את התפילה ואת הקריאה בתורה במשך כל השבת, וגרם לכך שלא יקראו באותה שבת את פרשת השבוע:

מעשה היה בקלוניא באחד שקבל בשבת הראוי לקרות פרשת “אמור אל הכהנים” ועיכב תפלה וקריאת תורה כל היום. וכשהגיע [שבת] הבאה צוה ה”ר אליעזר בר’ שמעון זצ”ל להתחיל בפרשת “אמור אל הכהנים” ולקרותה, וגם “בהר סיני” הראויה להקראות באותה שבת.

מדברי האור-זרוע אין ראיה שהמעשה היה על דעת חכמים, אך מדברי הכל-בו (סי’ קטז; הו”ד באורים-ותומים יא,יב) עולה שקיימת תקנת רבנו גרשום הקובעת את הכללים לעיכוב התפילה:

וכשאדם מזמין את חבירו לדין וחבירו מסרב, אינו יכול לבטל תפִלת יוצר ולא מנחה, אלא אם כן בִּטל שלֹשה פעמים רצופים. ואין יכול לבטל תפִלה אלא בבית הכנסת אשר הוא שם. אבל אם בטל שלֹשה תפִלות רצופות, יכול לבטל לכל בתי כנסיות.

מכאן ראיה שמותר לפגוע באחרים כאשר הדבר נדרש לשם הפעלת לחץ, אך יש לקבוע גבולות לפגיעה זו.

היתר עיכוב התפילה נפסק להלכה אף בדברי הרמ”א, הקובע כי עיכוב התפילה במקרים אלו הוא “לצורך מצווה” (או”ח נד,ב): “ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשה לו דין בין ישתבח ליוצר, דכל זה מקרי לצורך מצוה”. אמנם, גם הרמ”א ער לצורך להגביל את היקף הפגיעה בציבור, והוא פוסק שבדרך כלל אין לקבול בבית הכנסת (דהיינו לעכב את התפילה) בחודש ניסן ובימים הנוראים, משום שאלו ימי הקציר והבציר ומשום שבימים אלה טרודים בענייני המועדות, ועיכוב התפילה יגרום נזק גדול מדי (חו”מ ה,ב).4

זאת ועוד; היתר עיכוב התפילה מוגבל רק למצבים שבהם יש צורך להציל עשוק מיד עושקו, ויש כוח ביד הציבור לעשות זאת. במקרים אלו, עיכוב התפילה נועד להביא את הציבור למלא את חובתו, כפי שמבאר בשו”ת משנה-הלכות (ח”ז סי’ רנו):

וכל זה היכא דיש כח ביד הצבור לכוף את המסרב, דאז חיוב הוא על הקהל להציל עשוק מעושקו ולכן מעכב תפלתם עד שיעשו לו דין. אבל היכא דלית להם לצבור כח לכוף את המסרב ח”ו, אין להתובע להטריד את הצבור אחר שאין בידם לכופו.

מקור הדברים בפסיקת הנצי”ב (שו”ת משיב-דבר ח”ב סי’ סו), שאם הנסיבות הן כאלה שברור שאין כוח ביד הציבור לפעול – אין כל הצדקה לעכב את תפילתם:

והכי נמי הקבלה לבטל הצִבור מן התפִלה – אף על גב דנראה שאסור לעשות כן, והוא מכ”ד דברים שמעכבים את התשובה – מונע רבים מלעשות מצוה… מכל מקום היינו גודא רבא שיתעוררו הצִבור ויכופו בכל האפשר לנתבע, ועונש המניעה לרבים ממצוַת תפִלה חלה על הנתבע… ובאמת אמינא למעכ”ה כי נער הייתי וגם זקנתי ב”ה, ולא ראיתי בימי הגאונים שקדמו ולא בעת כזאת, שיהא התובע מעכב תפִלת הרבים שלֹשה שבועות ואין עונה. ממה נפשך – אם אפשר להצִבור לענות ולכוף את הנתבע באיזה דבר, ודאי חובה שיתאספו בעלי הקהִלה הקדושה ויעשו כל מה שבידם ובכֹחם… ואם חלילה אין עצה לכוף את הנתבע – האיך יהא התובע מטריד את הצבור כל כך, אחר שאין בידם לכופו?!

עיכוב תפילה אפשרי אם כן כאשר הציבור מחויב לפעול כדי להציל עשוק מיד עושקו, בתנאי שהציבור מסוגל לעשות זאת, ורק אם עיכוב התפילה אכן יעורר את הציבור לפעול. אולם אם הציבור אינו מזדהה עם מטרות המעכבים ואינו רואה כל חובה לפעול למענם, או שהוא סבור שאין ביכולתו לפועל למענם – אין לנקוט בצעד של עיכוב תפילה. יתירה מזאת; גם כאשר הותר צעד זה, “אין לך בו אלא חידושו” ולא מצאנו שהתירו לגרום לציבור נזק כספי כדי לעורר אותו לפעול.

בענייננו, אין לראות אפוא ב”עיכוב תפילה” מקור להיתר לחסום כבישים בעת הפגנה. זאת, הן משום שהיקף הפגיעה בחסימת כבישים גדול יותר מאשר בעיכוב התפילה וכולל גם הפסד כספי, הן משום שאין ביכולתו של הציבור הנפגע להשפיע במישרין על מקבלי ההחלטות, והן משום שבמקרים רבים הציבור כלל אינו מזדהה עם מטרות ההפגנה וממילא אינו רואה סיבה לפעול לשינוי ההחלטה שנגדה מפגינים.

ב. כפיית חובת המחאה

ניתן לטעון שאם יש סיבה ראויה למחאה, יש להתיר להפגין ולגרום לציבור להתעכב בדרכו, כדי ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות, מדין כפייה על המצוות. חובת המחאה אינה חלה רק על המפגינים, אלא על הציבור כולו, ובאמצעות חסימת הכביש כופים על הציבור למלא את חובתו למחות כנגד עשיית עוולה.

על טיעון זה יש להשיב, שמסתבר שאין אדם מחויב להוציא ממון כדי לקיים מצוַת מחאה, וממילא לא ניתן לכפות על הציבור הוצאה כספית למטרה זו. כך עולה מתשובת המהר”י וייל (סי’ קנז):

ומה שכתבת אם חייב אדם להוציא ממון על זה – נראה דאינו חייב. וראיה מדאמרינן פרק בן סורר, דילפינן מ”לא תעמוד על דם רעך” דחייב להציל חבירו, ומקשה תלמודא: האי מהכא נפקא? מהתם נפקא – אבידת גופו מניין, תלמוד לומר: והשבותו לו. ומשני: אי מהתם הוה אמינא, הני מילי בנפשיה, אבל למיטרח ואגורי – לא, קמ”ל. אלמא אי ליכא קרא יתירא, לא הוה אמרינן שמחוייב להוציא ממון, אפילו להציל נפש חבירו. וכל שכן הכא, גבי עשה דתוכיח, דאין חייב להוציא ממון.

ועוד, מדאיצטריך קרא לכתוב “בכל מאודך”, שחייב אדם למסור כל ממונו בשביל קידוש השם. ואם היה חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה, אם כן כל שכן עצמו, ואם כן מאי איצטריך “בכל מאודך”? ודוחק לומר דהתם איירי דחייב למסור כל ממונו, אבל הכא גבי עשה דתוכיח אינו חייב למסור כל ממונו, רק מקצת; דאם כן – מה שיעור יש בדבר?

דברי המהר”י וייל הובאו להלכה ברמ”א (יו”ד שלד,מח):

אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות – נתפס באותו עון, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופנו ומאודנו.5

עולה אפוא שאין לכפות על הציבור הפסד ממון באמצעות הפגנה לשם קיום מצוַת המחאה.

ג. שביתה

מקור נוסף שממנו ניתן לכאורה ללמוד כי מותר להפגין גם כאשר ההפגנה גורמת נזק, הוא ההיתר לעובדים להשתמש בנשק השביתה. שביתה בכלל, ובוודאי שביתה בענף התחבורה (שביתת רכבות, אוטובוסים או מטוסים) גורמת לציבור נזק שאינו נופל מן הנזק שבחסימת כבישים, ובכל זאת במצבים מסוימים הותרה השביתה על פי ההלכה.6

אך נראה שגם היתר השביתה לא יכול להוות ראיה לנידוננו. השביתה הותרה על ידי הפוסקים רק בנסיבות שבהן גורם אובייקטיבי קבע כי דרישות העובדים מוצדקות וכי אין להם דרך אחרת להשיג את המגיע להם. במצב כזה רשאים העובדים לנקוט בצעדים נגד המעסיק, ואף שגם הציבור נפגע מכך – האחריות על פגיעה זו מוטלת על המעסיק שאינו ממלא את חובותיו, ולא על העובדים. כל זה אינו רלוונטי כאשר מפגינים חוסמים כבישים בלא שגורם אובייקטיבי אישר זאת, וכאשר מטרת ההפגנה היא לשנות החלטה שהתקבלה כדין, גם אם יש מחלוקת על צדקתה. בנוסף, בניגוד לשביתה המכוונת בראש ובראשונה נגד המעסיק, מטרת ההפגנה היא לפגוע בציבור – אף שהוא אינו הגורם הישיר לעוול או לעבירה שנגדם נערכת ההפגנה.

ד. השימושים המותרים ברשות הרבים

קביעה לפיה אסור למפגינים לחסום כבישים, הן מחמת הנזק הנגרם בכך לציבור, הן מחמת שהדבר נחשב כגזל של הציבור, יוצאת מתוך הנחה שבאופן עקרוני אסור לאדם למנוע מן הרבים את השימוש ברשות הרבים. כך עולה מפסק הרמ”א (או”ח תרלז,ג) בעניין בניית סוכה ברשות הרבים:

וכן לא יעשה סוכה לכתחִלה בקרקע של חבירו שלא מדעתו, וכן בקרקע שהיא של רבים.

ובאר המגן-אברהם (שם,ג) שאם בנה סוכה ברשות הרבים – הרי זו סוכה גזולה. מכאן, שמי שמונע מן הרבים את השימוש בדרך – כמוהו כגזלן.7

אלא שהבאור-הלכה הביא אחרונים שכתבו שלא ראו שנזהרים שלא לבנות סוכה ברשות הרבים, וציטט את הביכורי-יעקב שהתיר זאת מטעם שרשות הרבים שייכת למלך, וכל עוד אין המלך מוחה – אין הדבר נחשב כגזל:

מחושן משפט שם (קסב,א) יש ראיה להתיר, דהא כתב רמ”א שם והוא משו”ת הרשב”א דאם נתן המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן – דינא דמלכותא דינא, כי השוקים והרחבות שלהן ויכולים לעשות בהן מה שירצו. ומעתה כיון שהכל תחת רשות המלך, בין הרחבות שבתוך העיר בין אותן שחוץ לעיר, וכיון שהמלכות יש לה רשות למחות ואינה מוחה – מסתמא מוחלת על זה לעשות סוכה ברה”ר ואין כאן איסור גזילה כלל. ולכן גם התקנה שרצה למצוא, שישכור המקום משר העיר כמו לענין שתופי מבואות, לא מסתבר לענ”ד, דדוקא התם צריך לשכור מפני שצריך הכל להיות תחת רשותו דוקא, דאם לא כן לא יכול לעשות שתופי מבואות. אבל בסוכה, שיוצאין בשאולה, לא צריך שכירה רק נטילת רשות משר העיר, וזה מסתמא נתון לו מדלא מוחין בידו.

הרחובות והכבישים כיום אינם שייכים למלך או לשר העיר, אלא למדינת ישראל או לרשות המקומית אשר בתחומה הם מצויים. הגשת בקשה למשטרה לרישיון להפגין מעמתת בין שני אינטרסים המתנגשים ביניהם: זכותם של הרבים לנסוע בדרכים ללא הפרעה, וזכות ההפגנה המהווה אינטרס ציבורי במדינה דמוקרטית. השלטון הוא המוסמך מטעם הציבור – וממילא גם על פי ההלכה – לקבוע מתי וכיצד ניתן יהיה להשתמש ברשות הרבים לשם הפגנה, לאחר שאיזן בין האינטרסים הציבוריים השונים הללו. על כן, הפגנה ברישיון מותרת על פי ההלכה, אף שיש בה מניעת שימוש ברשות הרבים. ואכן, כל אדם – גם אם הוא מתנגד להפגנה מסוימת – מסכים שהפגנות תתקיימנה מפני שהוא יודע שגם לוֹ תינתן הזכות להפגין כאשר הוא יבקש זאת.

שאלתנו עולה אפוא באשר להפגנות ללא רישיון. לכאורה, על פי הביכורי-יעקב שהבאנו לעיל נראה שהסכמה שבשתיקה של הממונה מטעם מדינת ישראל או של הרשות המקומית לשימוש ברשות הרבים באופן המפריע לתנועה – מסלקת חשש גזל משימוש זה.8 אולם אין הדבר פשוט כלל ועיקר.

החוק מגדיר קרקעות השייכות למדינת ישראל או לרשות המקומית כ”מקרקעי ציבור”, וקובע הגדרה מיוחדת – של “מקרקעי יעוד” – ל”מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור” כדוגמת דרכים.9 המדינה והרשות המקומית חופשיות להשתמש ב”מקרקעי ציבור” רגילים לתועלת הציבור כרצונם, אך עליהן לשמר את שימושם של “מקרקעי יעוד” כמיועדים לתועלת הציבור. במילים אחרות, החוק מגביל את המדינה והרשות המקומית וקובע הוראות שנועדו להבטיח כי מקרקעי יעוד ימשיכו לשרת את האינטרס הציבורי שלמענו הם נועדו וכי תינתן לכלל הציבור, ככל שניתן, האפשרות ליהנות מהן.10 מדינת ישראל או הרשות המקומית אינם מוסמכים אם כן למחול באופן גורף על הפרעה לתנועה ברשות הרבים, והם רשאים לאפשר פגיעה בתנועה רק במידה שהפרעה זו משרתת אינטרס ציבורי.

על כן, הפגנה בלא רישיון מותרת על פי ההלכה רק אם ברור שרמת ההפרעה לציבור היא כזו שניתן להניח שהציבור מוחל על כך. אם רמת ההפרעה היא מעבר לכך – ההפגנה אסורה, והמשתתפים בה עוברים על איסור גזל ועל איסור גרימת נזק. גם אם המשטרה מחליטה מסיבות שונות להעלים עין ולהימנע מלהודיע למפגינים שעליהם להתפנות, איסורים אלו נותרים בעינם.11

ה. סיכום

א. ככלל, מותר להשתתף בהפגנה הנערכת ברישיון, גם אם היא גורמת לחסימת כבישים, שכן יש להניח שנותן הרישיון איזן כראוי בין זכות המחאה לבין זכות השימוש בדרך.

ב. אם ברור שנותן הרישיון לא ערך איזון כזה בעת מתן הרישיון להפגנה – אסור להשתתף בהפגנה זו אף שהיא ברישיון.

ג. מותר להשתתף בהפגנה הנערכת בלא רישיון רק אם יש להניח שהציבור מוחל על ההפרעה הנגרמת לו כתוצאה ממנה. במקרים שבהם ההפגנה גורמת לחסימת כבישים, מותר להשתתף בה רק אם יש להניח כי הציבור מוחל על השימוש בדרך באותו זמן. אם הציבור אינו מוחל על כך – המפגינים החוסמים את הדרך עוברים על איסור גזל ועל איסור גרימת נזק.


לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. ראו מאמריהם של הרב משה מלכה והרב ישראל רוזן ז”ל, וילבח”א הרב יצחק זילברשטיין והרב שמחה הכהן קוק, תחומין ז (תשמ”ו) עמ’ 107‑143. מאמרים אלו עסקו בהפגנות שנערכו בפתח תקווה נגד פתיחת בית קולנוע בשבת.
  2. ראו במאמרים שהוזכרו בהע’ 1 לעיל.
  3. ראו: הרב ד”ר איתמר ורהפטיג, “הפגנות שמפריעות לרבים”, תחומין לה (תשע”ה), עמ’ 229. במאמר שם הביא המחבר מקורות רבים לחובה להישמר מפני גרימת נזק לרבים. במאמר זה נבחן האם למרות הנזק לרבים, יש מקום להתיר בתנאים מסוימים את חסימת הכביש.
  4. מקור הדברים במרדכי (ב”ק סי’ קמט) ובהגהות-מיימוניות (כה,ט), על פי הגמרא (ב”ק קיג,א) העוסקת בזימון אדם לדין: “אמר רב יהודה: לא יהבינא זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי, לא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא”. ברמב”ם (הל’ סנהדרין כה,ט) ביאר שטעם הדין “מפני שהעם טרודין במועדות”. ומדברי שו”ת חתם-סופר (ח”א או”ח סי’ פא) עולה שאין זה משום שחסים על הנאשם, אלא משום שחסים על הציבור הנפגע מעיכוב התפילה, ולכן מותר גם בימים אלו לקבול בדרך שאין בה פגיעה בציבור.
  5. אמנם, במקום אחר (יו”ד קנז,א) פסק הרמ”א שרק במקום סכנה אינו מחויב להוציא ממון: “ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה”. בפתחי-תשובה שם (ס”ק ה) הסתפק האם מחויב להוציא ממון גם כשאין סכנה, וראו גם שו”ת משפט-כהן סי’ קמג. וראו גם שו”ת אגרות-משה או”ח ח”ה סי’ יג, וכן במה שכתבנו בעניין זה בספר כתר ו, סי’ ג. בכל מקרה, גם אם יש ספק בדבר, עדיין אסור לגרום הפסד ממון לאחרים לשם קיום מצוַת תוכחה כאשר החיוב להוציא ממון לשם כך אינו ברור.
  6. ראו: שו”ת מנחת-שלמה ח”א סי’ פז; הרב שלמה גורן, “שביתת הרופאים לאור ההלכה”, תורת הרפואה, מעמ’ 292; הרב אורי דסברג, “שביתת עובדים על פי ההלכה”, תחומין ה (תשמ”ד) מעמ’ 295; כתר י, דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, מעמ’ 382.
  7. יש להעיר כי כאשר חסימת רשות הרבים אסורה, והיא נחסמה באמצעות חפצים שונים, מותר למי שחסמו את דרכו לגרום נזק לאותם חפצים כדי לפנות לעצמו דרך (שו”ע חו”מ תיב,ב ובסמ”ע שם).
  8. ראו שו”ע חו”מ תיז,א: “לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים, ואין עושין חלל תחת רשות הרבים, ולא בורות ולא שיחין ולא מערות…”. וברמ”א שם הוסיף: “ויש אומרים דאף על גב דהכי דינא הוא, מכל מקום כבר נהגו לעשות ביבין ומרתפות תחת חלל רשות הרבים, וכן זיזין, וכולן מוחלין על כך מאחר שכן נהגו”. ומקורו בתשובת הרשב”א, ושם ביאר שאף ששתיקת הרבים אינה נחשבת מחילה, מכל מקום בנידון דידן הדבר נחשב כמחילה מפורשת: “והכי נמי ניחא להו לכולהו כי היכי דלכי מצטרכי אינהו ליעבדו נמי הכי”, דהיינו – הרבים מסכימים לכך שאחרים יעשו חלל תחת רשות הרבים כדי שגם הם יוכלו לעשות זאת לכשירצו. ואף בענייננו, ייתכן שהציבור מסכים לקיום הפגנות ללא רישיון כדי שגם הם יוכלו להפגין ללא רישיון לכשירצו.
  9. ראו: סעיף 107 לחוק המקרקעין. בהתאם לחוק, סוגים נוספים של “מקרקעי יעוד” הם שפת הים, נהרות ונחלים וגדותיהם, דרכים, מסילות ברזל ותחנות רכבת, נמלי תעופה ועוד.
  10. ראו: בג”ץ 5016/96 חורב נ’ שר התחבורה; י’ ויסמן, דיני קניין – חלק כללי, עמ’ 285; עע”מ 105/13 עיריית ת”א-יפו נ’ האגודה לזכויות האזרח.
  11. ראו חשוקי-חמד ב”ק לא,א, ביחס לבניית סוכה ברשות הרבים באופן החוסם את המדרכה לחלוטין ומחייב את העוברים ושבים לרדת לכביש: “ואף שהרשויות אינם מוחות, מכל מקום דוקא בזמנם, שהמלך ושר העיר היו הבעלים של העיר, ואם הם אינם מוחים יכול לבנות שם סוכה. אבל כהיום שהרשויות אינם אלא שליחים של התושבים, אם התושבים אינם מוחלים ובצדק, כיון שזה מסכן אותם, אסור לבנות שם סוכה”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.