חסימות החשבונות של פעילי הימין שאירעו לאחרונה מציפים את העוצמה הגדולה שברשתות החברתיות וסכנותיה – אין פיתרון מוחלט לבעיה, אך חייבים להתקדם.

כמו כל תופעה, גם לשוק החופשי ולהפרטת הדיון הציבורי יש אין ספור יתרונות ואין ספור חסרונות. הרשתות החברתיות, המנוהלות על ידי גורמים פרטיים מסחריים, אינם יוצאות מכלל זה. העובדה שיכולת הביטוי ניתנה לכל אדם, ואין הוא תלוי בהחלטתם של מפיקים ועורכים, היא מהשינויים החשובים ביותר שהחברה האנושית זוכה בהם עתה. בד בבד, מתגלים גם החסרונות הגדולים שבכך.

שתי התופעות המדאיגות ביותר היא רמת האלימות בשיח המתקיים ברשתות שנובעת מסיבות רבות, והעובדה שהרשתות החברתיות משמשות גם מצע לתכנים האמורים להיות מחוץ ללגיטימציה, כשאלה הכואבים לנו ביותר הם הכחשת שואה ואנטישמיות, אך כמובן שיש הרבה יותר מהם. כשאלה נוספות לכשל הגדול של אמצעי התקשורת הממוסדים, לאינטרסים הסמויים והגלויים שלהם, ולמעילתם בתפקיד “כלב השמירה” – אנו מתנהלים למעשה בעולם של שקר. לא לחינם, הדבר היחיד שהתורה ציוותה להתרחק ממנו הוא השקר: “מדבר שקר תרחק”.

הדרך להתמודד עם העובדה הזו מסובכת מאוד. מחד גיסא, הטיעון כי החברה המסחרית המחזיקה ברשת מהווה פלטפורמה בלבד, ואין לה אחריות לתכנים, מתגלית פעם אחר פעם כמסוכנת מאוד ומעוותת. לא זו בלבד שהחברה מפעילה הרבה מאוד מניפולציות ואלגוריתמים המשרתים אותה, ובכך היא שומטת את הקרקע מתחת הטיעון שהיא רק כלי ואין לה השפעה על התכנים, אלא שגם אילו זה היה כך – חברה פרטית אינה יכולה להתנער מהיותה חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי, ודבריה כאילו היא פלטפורמה בלבד דומים לטיעון “רק צייתי לפקודות שלטוניות”. הכוח המצוי היום בידי בעלי הרשתות החברתיות מסכן את מהותה של החברה הדמוקרטית והחופשית.

מאידך גיסא, משעה שניתן כוח לחברה פרטית, שהיקפה גדול בהרבה מכל דרך התקשרות אחרת, לקבוע מה ראוי שייאמר ומה לא – הדבר נותן בידה כוח לחסום מנימוקים שערורייתיים – למן אי-הסכמה עם דעות מסוימת, דרך מטרות כלכליות שלה עצמה, ועד לעיוות מוחלט של השיח הציבורי. גם אם תומכים בחסימה במצבים קיצוניים מאוד – לא ניתן למנוע את השימוש לרעה ביכולת החסימה הזו.

גם הפתרונות התיאורטיים לבעיה זו נושאים בחובם יתרונות וחסרונות: רגולציה על הרשתות החברתיות מעבירה את הכוח לחסום לכוחות שלטוניים, שגם הם משתמשים ביכולות אלה כדי לשרת את מטרותיהם; הקמת “ועדת אתיקה” בינלאומית על ידי החברות עצמן נותנת בידן את הכוח לקבוע מי משרת אותן ומי לא, ולמעשה עלולה להיות חלק מהעיוות; פירוק החברות על פי חוק, ומניעת צבירת כוח מופרז בידי כוחות פרטיים הוא בעייתי מאוד, ומחייב שיתוף פעולה בינלאומי רחב, וכדו’.

מה אפוא ראוי לעשות? ראשית, להשתחרר מהתפיסה של “הכל או לא כלום”, ולהבין כי ביסודו של דבר לא יימצא פיתרון מוחלט ומושלם, שכן הסתירה בין התנועות השונות – תפיסת הפלטפורמה ותפיסת האחריות של הרשתות – היא מהותית, ולא ניתנת לביטול. ואף על פי כן, עצם ההחלטה להתמודד עימה ולרכך את הסכנה הגדולה נושאת בחובה ברכה גדולה. שנית, ההכרעה הראויה היא לפעול בכל הדרכים בעצימות נמוכה, לאמור: רגולציה מצומצמת, המכוונת רק לכוחות החזקים מאוד שברשת (מיליוני עוקבים וכדו’), ועמדות קיצוניות מאוד; עידוד “ועדת אתיקה” בינלאומית אבל הבנה שמעשיה מוגבלים; וכדו’.

דבר לא ישתנה אם לא נפנים את הסכנה העצומה הטמונה במצב הקיים. יכולת השליטה של בעלי הרשתות על התודעה הציבורית, על אופי השיח, ועל חופש המידע ואמיתותו היא עצומה. בכל מקום בו יש כסף גדול וכוח גדול אורבות סכנות אתיות שוות בעוצמתן, והן יכולות להביא לעיוות מוחלט של המציאות כתוצאה מאינטרסים הנובעים מבצע ממון ובקשת שליטה. לא זו בלבד, אלא שהעלאת הנושא רק כשחוסמים את מה שחשוב לאדם עצמו, והתעלמות מחסימות שנעשות כלפי הצד השני – צובעות את המאבק בצבע מניפולטיבי, המרחיק את תודעת הבעיה העצומה. רק משעה שאנו נפנים את התהום שאנו כבר בתוכה, נבחין כי מדובר בשאלות היסוד של קיומה של החברה, ונעצים את המאבק על חירותנו – יש סיכוי שנמצא דרכים טובות להפחית את עוצמתה.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.