בכנס שקיימה השבוע הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן בנושא ‘צדק חלוקתי בין מדינתי במתן חיסונים – אתיקה והלכה’, נשמעו עמדות הנותנות קדימות לאינטרס הלאומי יחד עם קריאה להיות מובילי תהליך התאגדות קוסמופוליטי לקידום הצדק והשוויון.

מגפת הקורונה הציפה בעוצמה תופעה של העדר סולידריות ושוויוניות בין מדינות, בין השאר ביחס לנגישות לייצור ורכישת חיסוני קורונה. מדינות מפותחות שמו את ידן על חוזי רכש חיסונים מחברות התרופות לפני מדינות שלא היה להן את היכולת הכלכלית להיענות לתנאי הרכישה. מעבר לשאלות המוסריות שהדבר מעורר ושאלת קדימויות בחלוקת החיסונים, יתכן שיש כאן גם החמצת ניצול ההתאגדות הבינלאומית ככוח רכישה חזק מול חברות התרופות הפרטיות.

מועצת האיחוד האירופאי קראה לא מזמן, לנסח אמנה בינלאומית בנוגע למניעה ומוכנות למגפה. בבסיס ההצעות עומדת שאיפה לסולידריות קולקטיבית, הגינות ושקיפות. המועצה קוראת בין השאר למנוע אי שיוויון בגישה לחיסונים, תרופות ואבחון המאיימים להאריך מגפות ולגבות מחיר חמור מחיי האדם ובריאותו, כמו גם מחברות שלמות.

בכנס התייחסו לשאלות ולקריאות אלו רבנים, מומחים ומומחיות מתחום הקניין הרוחני הבינלאומי ומתחום המשפט, האתיקה וההלכה.

את הכנס פתח ד”ר יעקב חבה, סגן דיקן הפקולטה למשפטים ומנחה הקליניקה. הוא ציין כי ההלכה התמודדה במהלך תקופת מגפת הקורונה עם שאלות אתיות והלכתיות שונות פנים לאומיות וקהילתיות, כדוגמת קדימות בחיסונים, סיכון עצמי למען האחר, קיום מנייני תפילות בתנאים משתנים ועוד. דומה כי כעת ניתן כבר להרים מבט ולהתבונן גם על שאלת היחס בינינו לבין שאר מדינות העולם, והאם וכיצד ניתן לחבור יחד בהיערכות למצב דומה שנקווה שלא יגיע בעתיד.

ד”ר שפרה מישלוב, מנהלת הקליניקה ומנחת הכנס, הציגה את דברי הגמרא (תענית כא, ע”ב) בדבר ההשפעה שיש למגפות על אזורי מחייה שונים, ועל הצורך לחבור יחד בכדי למגר הן בריאותית והן חברתית את המגפה.

יעקב פלדמן ויעל גרוזמן סטודנטים של הקליניקה למשפט עברי, הציגו בפני המומחים שהתכנסו מקורות תורניים מנחים לבחינת הסוגיה והציפו שלל שאלות כדוגמת – האם ועד כמה מוצדקת פגיעה בזכות הקניין של מדינות מפותחות לטובת חיסונים למדינות עניות? האם ניתן להשליך מהנהגות צדקה יהודיות פנים קהילתיות להנהגות בינלאומיות? האם ראוי לקחת בחשבון גם שיקולים תועלתניים במסגרת איזון המשאבים בין מדינות שונות?

פרופ’ מרים מרקוביץ-ביטון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ופרופ’ אורית פישמן-אפורי, מבית הספר למשפטים ע״ש שטריקס, הציגו מאמר פרי מחקר שערכו לאחרונה (יחד עם פרופ’ אמילי מוריס), ובו הן מציעות מנגנון גלובלי מחייב שיופעל בעת הכרזה פורמלית על מגפה עולמית על ידי ארגון הבריאות העולמית – ועיקרו: תכנית רכש גלובלית של חיסונים. התכנית תיכלל בהסכם ה- TRIPS, שהוא הסכם של ארגון הסחר הבינלאומי להגנה על קניין רוחני, המחייב את המדינות החברות בארגון.

בהרצאתן הן הצביעו על כך שכיום הגישה הקיימת כלפי השגת חיסונים היא גישה שמעדיפה את הלאום על פני שיתוף פעולה בינלאומי – מדינות עשירות מקבלות עדיפות על פני מדינות עניות, על בסיס הסכמי רכש. לטענתן גישה זו פוגעת באינטרס הבינלאומי, וכן פוגעת באוכלוסיות חלשות. היצרניות – חברות התרופות, נהנות ממצב דברים זה, שכן האינטרס שלהן הוא למקסם רווחים.

לדבריהן, מנגנון שיחייב את כלל המדינות לפעול כגוף אחד, ימנף את כוח הרכישה ומאידך יתגמל את היצרן. זאת משום שלא תהיה שלילה אגרסיבית של זכויות הקניין והבעלות על הפטנט, כהצעות אחרות הקיימות כיום, וכן היצרנים יזכו לרישיונות וסיוע במימון הפיתוח היקר ורב הסיכונים של החיסון.

על פי הצעתן, תכנית הרכש הגלובלית של חיסונים – תופעל תוך רגישות ליכולת הכלכלית של כל מדינה ומדינה – כלומר, המחיר של החיסונים לא יהיה אחיד, אלא במימון צולב – מדינות עשירות יממנו עניות. זאת הן מטעמים מוסריים של צדק חלוקתי, והן מתוך הבנה תועלתנית שהתפשטות הוירוס במקום אחד תשפיע על אחרים בעולם.

הקושי להפעיל מנגנון כזה, נובע מהססנות שמאפיינת עד היום את המדינות המפותחות להתחייב למנגנון שמסבסד מדינות עניות ושעשוי, גם אם בסבירות נמוכה, לפגוע באזרחיהן שלהן. לכן לדעת החוקרות אין מנוס, כאמור, מלקבוע מנגנון מחייב בהסכם ה- TRIPS, שכן יוזמות וולונטריות לא יצליחו לממש את הרעיון הזה.

לעומת הצעתן זו, הציג הרב יובל שרלו עמדה המצדדת בהעדפה לאומית על פני שיתוף חיסונים עם מדינות אחרות, אך זאת בגבולות המידתיות.

הרב שרלו הבהיר כי מאחר שיש בידינו משאבים מוגבלים (והמאבק על משאבים החל מרגע יציאתנו מגן עדן – ראו קין והבל), אין מנוס מלקבוע עקרונות של הסדרה. בתחומים רפואיים יש 2 אפשרויות בסיסיות לסדרי עדיפויות:

1. קביעת דירוג זכאות וקדימויות לפי קבוצות סיכון, למעט הצוות הרפואי.

2. קביעת דירוג זכאות לפי שיקולים וצרכים חברתיים – לדוגמה שוטרים וחיילים.

שאלה נוספת חשובה היא מי נכללים בגדר ה’אנחנו’ שלמדינה יש אחריות כלפיהם, והאם יש הצדקה לקבוע ש’אנחנו’ זכאים לחיסונים לפני ה’אחרים’.

הרב שרלו קבע כי באתיקה היהודית יש הצדקה לאמירה – ‘אנחנו קודמים’. ניתן לראות זאת בשלל הכרעות, דוגמת: ‘חייך קודמים לחיי חברך’ (רבי עקיבא – בבא מציעא סב, א), ‘עניי עירך קודמים’ (בבא מציעא, ע”א, ע”א) ועוד.

אין מדובר בהכרעה תועלתנית אינטרסנטית, אלא במחויבות של מדינה כלפי תושביה על בסיס השייכות הלאומית, כערך יסוד. חשוב להבהיר, שגם בלי להגדיר את סדרי הקדימויות באופן כזה, המציאות מעידה כי כך זה מתרחש בפועל (ותקופת הקורונה המחישה זאת בעוצמה). מפני שמעבר לכל השיקולים, הקהילתיות מוטבעת בטבע האנושי. לכן, הניסיון להציע מודל חלוקתי מנוגד לטבע אדם ולעקרונות האתיים.

עם זאת, הרב שרלו הדגיש כי זכותנו לקדימות על פני אחרים, אינה אומרת שאין מקום לשקול שיקולים נוספים באופן מידתי. אם חוסנו כבר כל התושבים, ואנו רוצים להשאיר לעצמנו ‘ספיירים’ – נשאלת השאלה מתי הדאגה לעודפים עבורנו ולכל תרחיש אפשרי, הופכת להיות לא מוסרית מול מדינות שמשוועות לחיסונים בקבוצות סיכון משמעותיות. זאת השאלה המשמעותית – היכן להעביר את הקו בין הדאגה לצורך שלנו, לבין הדאגה לאחרים.

הרב שרלו הציע כלל מנחה לשרטוט הגבולות הנכונים למקרים כאלה, על פי נוסחאות העוסקות בעודפים בתחומים אחרים (כדוגמת חסכון המשפחתי, ביטחון לאומי וכו’). על פי מודלים אלה, מעבר לעודף מסוים, אין הצדקה לקפח את זכותם של אחרים לקבל חיסונים, ויש מקום לסולידריות בינלאומית, גם תוך סיכון עתידי מסוים עבורנו.

אמנם ‘עניי עירך קודמים’ – אבל לא בלעדיים. לכן, כאשר חוסנו כבר כל האזרחים של המדינה, יש לחזור לקביעת דירוג הזכאות על פי נימוקים בריאותיים, ולאפשר גם לבני עמים אחרים הנמצאים בקבוצות סיכון לקבל את החיסונים.

זאת מתוך תפיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ממשיכתו של אברהם אבינו ‘ונברכו בך כל משפחות האדמה’ (בראשית יב, ג).

לעומת עמדה זו, הציג פרופ’ יצחק ברנד מומחה למשפט עברי מהפקולטה למשפטים בבר אילן תפיסה הנוטה יותר לכיוון של צדק חלוקתי בינלאומי.

פרופ’ ברנד ציין כי מקורות ההלכה ממעטים להתייחס למערכת המדינתית ובוודאי הבין מדינתית, אך ניתן לדלות מהם עקרונות ביחס ל’אחר’ – הגר הנכרי.

הוא הציע כי התורה, ובייחוד בספר דברים מדגישה את החמלה האנושית כלפי הגר-הנכרי, ואת עם ישראל כעם בין העמים – כלומר נוטה לעמדת ביניים בין העמדה המשתפת הקוסמופוליטית, לעמדה בדלנית (בויקרא ובמדבר אמנם ישנה עדות לעמדה מתכנסת יותר, אך גם זו נוטה לצדק חלוקתי, עם גבולות).

ממדרשי ההלכה עולה כי יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ וכי קבוצת הזכאים למעשר הם הלויים והדומים לו, ולא הגר-הנכרי. מדרשים אלה מבית מדרשו של רבי עקיבא מייצגים עמדה פרטיקולרית, בדלנית. אמנם במשנה ובתוספתא ישנה עמדה מרוככת יותר – המעניקה זכויות לעני הגוי, אבל אלה הן זכויות בדיעבד, לא זכויות שוויוניות – בעיקר מפני ‘דרכי שלום’.

פרופ’ ברנד טען כי שיבתו של עם ישראל לארצו קוראת לשוב לגישה של ספר דברים – לחמלה ולשיתוף הקוסמופוליטי – ‘דרכי שלום’, לא כביטוי של חשש לאיבה בין הגויים לישראל, אלא כערך אתי פוזיטיבי. על פי עמדה זו המוסר והצדק הטבעי מחייבים את המדינה היהודית לקבל נורמות של אמנות בינלאומיות. הדרישה לצדק וחסד אינה מוגבלת ל’אחיך’, אלא חוצה גבולות עמים (בין השאר בהתבסס על הרב אונטרמן בשו”ת שבט יהודה חלק ג, סימן ע והרב חיים הירשנזון בספרו ‘אלה דברי הברית’)

לסיום הביא פרופ’ ברנד את פירוש רבי אברהם בין הרמב”ם על המילים ‘ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…’ (שמות יט, ו) שהקדימו את מתן תורה:

‘פירוש ‘ממלכת כהנים’ שהכהן של כל עדה הוא המנהיג שהוא הנכבד שלה והדוגמה שלה שאנשי העדה ילכו בעקבותיו וימצאו את הדרך הישר על ידו. ואמר: תהיו אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם, היחס שלכם אליהם כיחס הכהן אל עדתו, ילכו העולם בעקבותיכם ויהיו מחקים את מעשיכם ויתהלכו בדרכיכם…’.

מכאן שעל עם ישראל מוטל להתוות לעולם דרך של צדק ומוסר מתוך אחריות ודאגה כיחס הכהן, המנהיג, לעדתו.

לצפיה בכנס

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.