“ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היןם” – הבשורה הגדולה של ההלכה היא הכנסת מערכת הערכים והתנועות הנפשיות לתוך מסגרת משפטית נורמטיבית. ההלכה לא הותירה את התורה ל”אני דתי בלב”, ולא הדריכה כל אדם לפעול לאור תפישות עולמו. היא ניסחה את עולמה של תורה בניסוחים אובייקטיביים משותפים, המחייבים את כל הבא בברית עם הקב”ה. אלה החוקים והמשפטים, המצוות והתורות, הפרושים לאורך התורה כולה, והקובעים את אופייה של היהדות יותר מכל דבר אחר. משה רבנו מדגיש בפרשתנו שזהו אחד מהעקרונות המייחדים את ההולכים בדרכה של תורה מול כל הדתות האחרות – קיומה של ההלכה. 

הראי”ה קוק זצ”ל, בפיסקה בספר אורות הקרויה “חכם עדיף מנביא”, חשף את היסוד המלמד כי לא מדובר רק על אידיאולוגיה, אלא גם על פרקטיקה. הניסיונות לבסס תנועה רוחנית נבואית, המדברת בשפת השירה והערכים, ואינה ממסדת את המחויבות המעשית בשפה משפטית – נכשל, והוא נידון לכישלון. הוא אמנם מרומם נפש ומעצים את הנשמה, אך בד בבד תלוש ובלתי מקושר, מותנה במצבי רוח ובעולם רגשי בלתי יציב, אינו מאפשר להקים ציבור כי אם מותיר את הכל בעולמו של היחיד, ועוד. על כן, גם מבחינה היסטורית התברר שמה שלא הצליחה הנבואה לעשות, על אף העוצמות הגדולות של עולמה הרוחני – הצליחה התורה שבעל פה ההלכתית והקבועה, המנסחת את החובות המעשיות, ויוצרת מערכת מתמדת של מחויבות והליכה בדרכה. זה כוחה הגדול של ההלכה, וזה מקור המחויבות העמוקה שלנו למילוא כל דרישותיה.

בד בבד, כמו בכל תנועה רוחנית, ההתמקדות בצד אחד של המטבע היא גם בעייתית מאוד. יש בנבואה ובעולם הערכים המוסרי העקרוני יסודות שלא מסוגלים להיכנס לתוך הגדרות הלכתיות. זו הסיבה, לדעת הרמב”ן, שאין ההלכה עומדת לבדה. בפרשתנו מופיע גם ציווי מוסרי כללי: “ועשית הישר והטוב בעיני ד'”, שנוצר מתוך חוסר האפשרות התיאורטית לכלול את כל המצבים שבפניהם עומדים בפני אדם ונדרשים ללכת בדרך הישרה: “…וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם…”. הסכנה במשפטיזציה של התורה היא האפשרות כי אדם יהיה נבל ברשות התורה, ואף שהוא יעמוד בכל הכללים ההלכתיים באופן מדויק – הוא עדיין יעשה עוול גדול, שכן לעולם ניתן להיכנס בין השורות של החוק, ולעולם ניתן להיצמד למילה הכתובה ולהתעלם מהרוח, מהערך ומהמוסר. על כן, יש צורך גדול בתנועה מקבילה – תנועה נבואית – שמדברת בשפה כמו “הגיד לך אדם מה טוב, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-לוהיך”, ומעצימה את השיח הערכי, המחייב את האדם להתמזג ברוח הגדולה הזו, ולפעול ביושר כדי לעשות משפט וחסד, ולשהות בצניעות מול ריבונו של עולם.

לא הכל שפיט. לא הכל נמדד בשפה משפטית. ומנגד – לא ניתן לתקן עולם בשפה נבואית בלבד. שתי השפות האלה מופיעות בפרשתנו, והן מחייבות אותנו בין בנאמנות להלכה ולמצוותיה, ובין לעשיית הטוב והישר הערכי והמוסרי.