תקציר

האם מותר לפרסם את הסרטונים המפלילים את אפי נווה – או שאסור מפני לשון הרע? [פורסם לראשונה בידיעות אחרונות, 31/10/2018]

חובה לפרסם את סרטוני האבטחה של אפי נווה – מסקנה זו היא נכונה, אך שלבי הדיון חיוניים כדי להבין מה מקופל בה.

נקודת המוצא היא דווקא הפוכה. לציבור אין זכות לדעת את חייו הפרטיים של האדם. התורה ציוותה "לא תלך רכיל בעמך", ובכך הטילה עלינו את החובה להימנע ממציצנות. לא זו בלבד, אלא שבספר משלי נאמר "הולך רכיל – מגלה סוד", והדברים הפכו להלכה פסוקה בדבר האיסור לחדור לסודותיו של אדם. מעבר לכך, האתוס הנורא של הלבנת פנים, שעליו נאמר "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים" מחייב אותנו להיזהר זהירות יתרה בבואנו לפגוע באדם.

עיקרון זה הוא גם עיקרון ציבורי. הנביא ירמיהו מתאר מצב נורא, ואת רצונו לברוח מהחברה האנושית וללכת למדבר (בהפטרה שאנו קוראים דווקא בתשעה באב), כשהוא מנמק את רצונו בתחתית החבית של המקום אליו הגיעה ההתנהגות החברתית: "איש מרעהו הישמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך" חברה שבה צריך כל הזמן להיזהר איש מרעהו, מעיקוב ומרכילות, היא חברה שלא טוב לחיות בה.

ברם, בכל דיון אתי צריך כי נקודת המוצא לדיון ופתיחתו – אינה בהכרח נקודת הסיום. שכן, מול בסיס איתן וחיוני זה, מתייצבת העובדה שמדובר בנציג ציבור, ושהציבור מינה אותו לייצג אותו, בין הציבור כולו בוועדה למינוי שופטים, ובין בציבור עורכי הדין. מעמדו הוא אפוא בעל השפעה ניכרת על הציבור, ובתחומים רגישים ביותר הנמצאים במרכז המחלוקת בישראל. לא זו בלבד – אלא שגם פוליטיקאים התומכים בו או המתנגדים לו הם שליחי ציבור, והציבור חייב לדעת האם תמיכת שלוחיו היא ראויה מבחינה אתית או שהיא שערורייה. המידע עליו הוא אפוא חיוני ביותר, שכן בלי זה לא ניתן לקיים בחירות, ביקורת ציבורית, מאבק בשחיתות שלטונית ועוד. לפיכך, צודקים מאוד אלה הטוענים כי במצבים אלה יש לפרסם בציבור כולו את כל המידע החיוני הנוגע להתנהגות המעשית, וכמובן להימנע משאלת הרקע האישי והמניעים המשפחתיים הקשורים בכך, אלא אם כן – הוא עצמו עושה זאת כטענות הגנה.

כאן אפוא מדובר לא על זכות הציבור לדעת, אלא על חובת הציבור לדעת. במקום בו מבקשים בעלי שררה ונבחרי ציבור להסתתר מהביקורת הציבורית ומנתינת המידע כולו לאלה שבוחרים בהם, כמו גם תומכיהם עושים שאת – חובה לפרסם את הכל, ו"ירא הקהל וישפוט".

סוגיה זו לא ללמד על עצמה בלבד יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. גם על איסור הרכילות והמציצנות; גם על מצבי הצורך והחובה שלא לאפשר הסתרת מידע חיוני הנוגע באופן ממשי לציבור. אם יישמר כלל אתי והלכתי זה – נראה כי כולנו נהיה במקום הרבה יותר טוב, גם בתחום כבוד האדם ושמירה על פרטיותו, וגם בתחום ובערת הרע מקרבך.

לקריאת המאמר שפורסם בידיעות

מאמרים נוספים בנושא

מאמרים

לא להתקרב לסף התהום

מאמרים

בין בגידה לבגד

מאמרים

על אמת ושלום

מאמרים

עוצמת הריבוי

מאמרים

נאמנות לאמת

מאמרים

אל תבטיחו הבטחות שווא

מאמרים

הרב שסחף אלפי אנשים בכל העולם: הסתיר סוד אחד גדול

מאמרים

על אחריות, אשמה ותיקון

עוד בצהר לאתיקה

האם בשבת מותר לטלטל את הטלפון כדי להתעדכן בהתראות פיקוד העורף?

אם אסור להשקיע בחברה לא מוסרית – למה לקנות ממנה?

מסיבות פאר בזמן מלחמה וסבל: חוסר רגישות משווע או חובה קהילתית?

תחפושת פוגענית בשם הצחוק: פורים הוא רישיון להשפיל אחרים?

"אני צם בתענית אסתר, אז אני לא עובד": גזל זמן בחסות הדת?

המירוץ המטורף למשלוח המנות המושלם: לא הגזמנו?! 

האם הגיע הזמן לאסור הלכתית שימוש בכלים חד־פעמיים?

האם ההלכה מחייבת להמשיך טיפול גם כשהחיים הפכו לסבל?