חובה לפרסם את סרטוני האבטחה של אפי נווה – מסקנה זו היא נכונה, אך שלבי הדיון חיוניים כדי להבין מה מקופל בה.
נקודת המוצא היא דווקא הפוכה. לציבור אין זכות לדעת את חייו הפרטיים של האדם. התורה ציוותה “לא תלך רכיל בעמך”, ובכך הטילה עלינו את החובה להימנע ממציצנות. לא זו בלבד, אלא שבספר משלי נאמר “הולך רכיל – מגלה סוד”, והדברים הפכו להלכה פסוקה בדבר האיסור לחדור לסודותיו של אדם. מעבר לכך, האתוס הנורא של הלבנת פנים, שעליו נאמר “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים” מחייב אותנו להיזהר זהירות יתרה בבואנו לפגוע באדם.
עיקרון זה הוא גם עיקרון ציבורי. הנביא ירמיהו מתאר מצב נורא, ואת רצונו לברוח מהחברה האנושית וללכת למדבר (בהפטרה שאנו קוראים דווקא בתשעה באב), כשהוא מנמק את רצונו בתחתית החבית של המקום אליו הגיעה ההתנהגות החברתית: “איש מרעהו הישמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך” חברה שבה צריך כל הזמן להיזהר איש מרעהו, מעיקוב ומרכילות, היא חברה שלא טוב לחיות בה.
ברם, בכל דיון אתי צריך כי נקודת המוצא לדיון ופתיחתו – אינה בהכרח נקודת הסיום. שכן, מול בסיס איתן וחיוני זה, מתייצבת העובדה שמדובר בנציג ציבור, ושהציבור מינה אותו לייצג אותו, בין הציבור כולו בוועדה למינוי שופטים, ובין בציבור עורכי הדין. מעמדו הוא אפוא בעל השפעה ניכרת על הציבור, ובתחומים רגישים ביותר הנמצאים במרכז המחלוקת בישראל. לא זו בלבד – אלא שגם פוליטיקאים התומכים בו או המתנגדים לו הם שליחי ציבור, והציבור חייב לדעת האם תמיכת שלוחיו היא ראויה מבחינה אתית או שהיא שערורייה. המידע עליו הוא אפוא חיוני ביותר, שכן בלי זה לא ניתן לקיים בחירות, ביקורת ציבורית, מאבק בשחיתות שלטונית ועוד. לפיכך, צודקים מאוד אלה הטוענים כי במצבים אלה יש לפרסם בציבור כולו את כל המידע החיוני הנוגע להתנהגות המעשית, וכמובן להימנע משאלת הרקע האישי והמניעים המשפחתיים הקשורים בכך, אלא אם כן – הוא עצמו עושה זאת כטענות הגנה.
כאן אפוא מדובר לא על זכות הציבור לדעת, אלא על חובת הציבור לדעת. במקום בו מבקשים בעלי שררה ונבחרי ציבור להסתתר מהביקורת הציבורית ומנתינת המידע כולו לאלה שבוחרים בהם, כמו גם תומכיהם עושים שאת – חובה לפרסם את הכל, ו”ירא הקהל וישפוט”.
סוגיה זו לא ללמד על עצמה בלבד יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. גם על איסור הרכילות והמציצנות; גם על מצבי הצורך והחובה שלא לאפשר הסתרת מידע חיוני הנוגע באופן ממשי לציבור. אם יישמר כלל אתי והלכתי זה – נראה כי כולנו נהיה במקום הרבה יותר טוב, גם בתחום כבוד האדם ושמירה על פרטיותו, וגם בתחום ובערת הרע מקרבך.
