אין דבר מה מנוגד יותר לדמותו של האדם היהודי מאשר דמות השיכור. התורה משתמשת בשיכור כדי לתאר את הסיבה לחטאו של נח עם יציאתו מן התיבה: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". תוצאת השכרות מתוארת בעיקר בדמותו של לוט, השותה ומשתכר ומוצא את עצמו נאנס על ידי בנותיו. השיכור הוא המאבד את דעתו, מסיר את צלם הא-לוהים מעליו ואת הייחודיות של דמות האדם החושב והבוחר, ונסחף אחר השתלהבות יצרית המעוררת את כוחותיו אך מקלפת את רוממות דמותו. גם ההלכה הביאה עמדה זו לידי ביטוי, וקבעה לדוגמה כי "…שכור שמתפלל כאילו עובד עבודה זרה". גם החסידות, שהעמידה את השתייה במוקד ההתוועדות החסידית, לא כינתה את האירוע שתיית יין, כי אם "אמירת לחיים" – החוויה אינה סובבת סביב היין כי אם סביב השחרור המסוים והמאופק שהוא מזמן.
דווקא משום כך בולטת העובדה כי בפורים הכללים אחרים. הניסוח במקורות הקדומים מיוחד (בתרגום לעברית): "חייב אדם להתבשם עד שלא יוכל להבחין בין ארור המן לבין ברוך מרדכי". אמנם, מבחינה מעשית היו רבים שראו בדברים אליגוריה בלבד, ולא צו נורמטיבי, אך בין אם זה כך ובוודאי שלפי דעת אלה הסוברים שאכן חובה להתבסם בפורים, בוקעת השאלה: מהו תוכנה של שיכרות זו, ומה היא מבקשת להשיג? כיצד היא מתיישבת עם העיקרון הכללי העוין את ההשתכרות ואת איבוד צלמו הרוחני של האדם?
התשובה לשאלה זו עולה מתוך המגילה עצמה. כל תוכנה של מגילת אסתר מנוגד למה שאנו רגילים לקרוא בתנ"ך. מגילת אסתר מתארת בציניות עולם המתנהל על פי גחמות מלך ויועצו, בו נבחרת אשת המלך לפי כישוריה בבילוי לילה אחד עימו, ובו נגזרות גזירות ומבוטלות כחלק ממסיבת יין. זהו למעשה חידושה של מגילת אסתר – לו לא הייתה כתובה מגילה כמוה בתנ"ך היינו באמת סבורים כי א-לוהים פועל רק כאשר מדובר בהוד והדר, במקדש ובארץ ישראל, בנביא ובשאר בחירי האדם. באה מגילה זו ללמדנו כי אותם תכנים מיוחדים ואותם ערכים מתגלים לעיתים בצד השני של המטבע. גם בהיכלו של מלך הולל ומופקר כאחשוורוש ישנה השגחה א-לוהית, וגם שם הדברים מתרחשים בסדר מסוים ובניסיות נסתרת.
מכאן אפוא עולה הצורה המיוחדת בחגיגת הפורים. אין מדובר בתכנים שונים, ומסיבת פורים לא נועדה לרדד את דמות האדם ולהשפילו בבדיחות עדתיות וירודות ובנשף מסכות מאולץ. תכני מסיבת הפורים הם בדיוק תכני שאר החגים ההיסטוריים, המתייחסים התייחסות מיוחדת להיסטוריה של עם ישראל. מה שמיוחד בפורים הוא הכלי החיצוני – לא הוללות כי אם שמחה, לא כובד ראש כי אם התבסמות (לא שכרות!), לא לימוד אינטלקטואלי כי אם ריקוד מרגש – כל אלה הן צורות מיוחדות להבעת תוכן חג הפורים בלבוש חיצוני מיוחד. פורים אפוא אינו חג ההוללות הגדול כי חגיגה מיוחדת של קיומם של ערכים אמוניים גם בעולם בו נראה שאחשוורוש הוא המולך בראש, ובדרך המיוחדת של חג זה אנו מביעים תכנים אלה בשתייה כדת ובערכיות נפלאה.
אולי יעניין אותך גם:
