הענקת הזכות להורים להשתמש בזרע של בנם כדי להביא ילד לעולם – נראית במבט ראשון מעשה אנושי והומני מאוד, שאינו פוגע באיש. לפיכך, טבעי הדבר שתהיה בו תמיכה, שהיא חלק מתפיסת עולם של בחירה חופשית במסגרת האוטונומיה של בני אדם לקבל את ההחלטות שהם מעוניינים בהם.
לא זו בלבד, אלא שיש הבאים בשמה של היהדות לתמוך בכך, כחלק מהאידיאל הגדול של הקמת שם לאדם שמת, המקופלת במצוות ייבום. מבט זה מתחזק נוכח העובדה שקשה למצוא מישהו שניזוק מכך.
טיעוני "טובת הילד" אינם תקפים בהקשר זה – גם בשל חוסר היכולת המדעית לקבוע עד כמה ילד ייפגע ממציאות זו, וגם בגלל שכל השימוש בטיעון של טובת הילד כלפי ילד שכלל לא נולד, ולא עתיד להיוולד בלי השימוש בזרע – הוא בעייתי מאוד.
ואף על פי כן, כאשר מדובר במצב שבו הנפטר לא הותיר שום צוואה מסוג זה – אין לאפשר להורים להשתמש בזרעו של בנם. היחידה שיכולה לקבל החלטות בתחום זה היא אשתו, אך לא אף אדם אחר, ומעמד ההורים זהה למעמדו של אדם זר.
אמנם קשה לדבר על עמדת ההלכה בשאלה זו. הדיון מתרחש בשני מישורים שונים: הראשון הוא השאלה העקרונית, וזו ככל הידוע לא נידונה אלא בשנים האחרונות, מאז שניתן לעשות זאת, ומאז שהתרבות האנושית בוחנת את הדברים. השני הוא שאלת הטכניקה, המתנגשת (לדוגמה) באיסור הנאה מן המת וכדומה. בשל העובדה הזו אין אנו מוצאים פסק הלכה מובהק בנושא.
הטיעון העיקרי שלי אינו יונק אפוא משאלת הנזק, אלא מתפיסת העולם היסודית, של סוג היחס שבין האדם ובין תאי הרבייה שלו. יחס זה איננו טכני בלבד, ואין המדובר בביולוגיה בלבד. מדובר בתאים שהם תמצית הקיום האנושי, וככאלה הם ראויים ליחס אחר לחלוטין.
זו אחת הסיבות שאנו אוסרים כימרה (ערוב של בעלי חיים ובני אדם) בתאי רבייה; זו אחת הסיבות לאיסור המוטל בחוק על שיבוט; זו אחת הסיבות שתקנות משרד הבריאות הן בהשראה המתנגדת לברירת מין העובר לפני הריון, מניעת השלכה לפח של הביציות המופרות מהמין השני, ועוד ועוד.
אין מדובר בפעולה טכנית בלבד, וההפריה הביולוגית איננה תמצית המשמעות של הבאת ילד. היא חלק מפעולה אנושית רחבת היקף, שראשיתה במעשה בחירי של מקור תאי הרבייה. בכל הטכנולוגיות הקיימות – נשים המשתמשות בתרומת זרע; גברים המביאים ילד בפונדקאות; זוגות המביאים ילד בהתבסס על תרומת ביצית ותרומת זרע – יש הורים שבחרו להיות הורים בין אם ביולוגית, ובין משפטית.
כדי להסיר ספק אני מבקש לציין שגם חלק משימוש זה בטכנולוגיות הפרייה נדמה בעיניי כדבר שאינו ראוי, אולם לא ניתן לבטל את העובדה שהם נעשו על ידי מעשה בחירי של בני אדם חיים.
הקו הזה נחצה כאשר מדובר על הורים שמשתמשים בזרע של בנם המת, לא כחלק ממעשה ההורות של מקור הזרע והביצית, אלא מתוך רצון לשמר את בנם בחיים. הם לא האלמנה שכרתה עמו ברית גם כדי ללדת ילדים, ומממשת את הברית הזו לאחר מותו; הם לא האדם עצמו – שלא הותיר צוואה על כך. על כן נראה לי נכון להתייחס אליהם כזרים בהקשר זה, עם כל הכאב ועם כל הקושי ההומני שבדבר.
גם אם עמדה זו לא תתקבל – נראה לי כי חובה לקבוע בכל מקרה, כי במצב של חילוקי דעות בין ההורים ובין האלמנה – דעתה היא הקובעת. זהו חלק ממעשה הנישואין – "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו…" והברית שיש לנפטר עם אשתו קודמת לכל דבר אחר.
גם להורי המת יש זכויות! – למאמר תגובה של הרב אברהם סתיו
אולי יעניין אותך גם:
