"אם יש ספק – אין ספק". כל מי שהיה בשדה הקרב, והגן על עם ישראל – הותיר שם משהו.
משהו מגופו.
משהו מרגשותיו.
משהו מנשמתו.
משהו מבריאותו הגופנית והנפשית.
הוא עשה זאת כשליח ציבור, והגן על אזרחי מדינת ישראל, תוך תשלום מחיר אישי כבד מאוד. בשל כך, אנו כציבור מחויבים לו, בטיפול בו ובשיקומו. התעלמות מחובה זו היא התנהגות לא מוסרית, והשבת רעה תחת טובה. זה אינו מעשה חסד של המדינה, אלא חובה חיונית, וכל התעלמות היא מעשה לא הוגן.
בד בבד, מוטל על העוסקים בכך לברר שאכן הצורך קיים. כדי שלא ילכו כספי ציבור לאנשים המנצלים את היחס המיוחד הזה שלא כהוגן, וכדי ששיקום מופרז של אחד לא יפגע בשיקום ההכרחי של השני. כספי ציבור אינם הפקר. הם העברה מחלק אחד של הציבור לחלק אחר. צריך להיזהר בהם.
לא זו בלבד, אלא שלכל מקום בו מדובר על חלוקה תקציבית נמשכים גם אלה שלא מגיע להם, והם מתכוונים ליהנות מכספי ציבור שלא כדין. בכך הם גורמים נזק כפול, שכן גם מדובר בתקציבים שצריכים ללכת לאדם אחר, וגם בשל האווירה החשדנית שהם מייצרים כלפי נפגעים אמיתיים.
האם יש דרך לנהל מדיניות המחויבת לשתי החובות האלה?
מה צריכה להיות המדיניות של אנשי אגף השיקום, שתאפשר לעשות את מה שראוי- ואף בנדיבות- כלפי הנפגעים, ללא חשדנות? כיצד מפנימים את ההבנה כי יש פגיעות נפשיות שלא ניתן לזהות בבדיקות חיצוניות, ובד בבד למלא את האחריות כלפי הכסף הציבורי כדי שיוקצה בדרך הראויה ולא יגרום לעוינות, שבחלקה אינה מוצדקת, כלפי אנשי אגף השיקום?
ראשית, השפה: השיח צריך להתנהל בזהירות בעדינות וברכות, בשפה המשתפת את הנפגעים בדילמה הקשה, ובכך הופכת אותם לחלק מהרצון לבירור אמיתי של הפגיעה. אנחנו לא שוכחים אף אחד, ולא מותירים פצועים בשדה הקרב. צריך לרתום לכך גם את המפקדים הישירים של הלוחמים, את החברים ואת הציבור הסובב אותם. גם המשפחות פגועות, והן חייבות את התמיכה הסביבתית הזו.
מעבר לשפה, צריכה להיות הכרעה העקרונית כי במצבי ספק – אין ספק. לאמור: נכונות ליפול מעט במצבי ביניים, ובאופן מודע לנהל מדיניות שיכול להיות שבמצבים לא חדים ייתכן שיקבל אדם שלא כדין, כדי שלא יהיה מצב שאדם שזקוק לשיקום הזה – לא יקבלו. אך כל זה הוא רק במצבי ביניים, ובמקומות של ספק.
בד בבד, צריך לגייס את כולם, למן הנפגעים ועד הציבור, ולמן עובדי אגף השיקום ועד חברי הכנסת המוכנים להירתם למדיניות לא פופוליסטית, להכריע כי במצבים שאינם מצבי אמצע ואינם מצבי ביניים – כי אם הם קרובים להיות מובהקים – טוב ונכון הדבר לשמור על קופת המדינה, ועל הקצאה נכונה של התקציבים. זוהי מציאות חיונית, לטובת הנפגעים עצמם, ולטובת המוסריות של הניהול הציבורי של תקציב השיקום.
אולי יעניין אותך גם:
