תוכן העניינים
בין יתר פעולותיו הרבות הכין ספר על תחוקת התורה במשפט המדינה, ואף העיד על תכניותיו בנושא זה בכמה מאמרים.
בעזבונו הספרותי – ציבורי, המצוי בהיכל-שלמה, מצאתי טיוטה של רובו של הספר, ועותק אחד שאף תוקן בכתב ידו. לא ברור אם התכוין לפרסם דבריו ולא הספיק או שמסיבות שונות הדברים עדיין לא היו מוכנים להדפסה. עם זאת כיום, לאחר כ – 30 שנה, דומה שיש לאמור שם לא רק ערך היסטורי, אלא גם ערך צבורי- אקטואלי. כיצד גדול בישראל מתיחס לבעיות הלכה ומדינה.
הספר נכתב בעיקר בצורה של הרצאת דברים המשקפת גישת ההלכה, ודיונים הלכתיים ממצים נידונו על ידו במקומות אחרים. כן יש לזכור כי הנושאים נכתבו על רקע חסד הלאומים בהקמת המדינה והתחשבות באופיה הדמוקרטי. עם זאת לא נס ליחם המרענן לדורות כאמור.
ברשות בנו של הרב., עו"ד חיים הרצוג, והנהלת היכל שלמה אנו מפרסמים כאן שני פרקים: פרק ב – זכויות המיעוטים בדרך כלל, ופרק ג – זכויות המיעוטים להלכה ולמעשה לאור המצב בפועל ממש (האקטואלי). יראתי בגשתי אל הקדש, ולא שניתי דבר, חוץ משם המאמר, הוספת כותרות, תקון סימני פיסוק ושבושי דפוס, והערות הבהרה ספורות – הערת העורך.]
[הצגת הבעיה]
הדבר הקשה ביותר בקשר עם האופי הדימוקרטי של המדינה, שעל כל פנים במדה חשובה עומדים ויעמדו על זה האו"ם במסרם לנו את הכח ליסד את המדינה היהודית, היא שאלת זכויות המיעוטים, כלומר הערביים והנוצרים הנמצאים בארץ ישראל. זוהי כמעט נקודת הכובד. אמרתי ושוב אני חוזר ואומר שהאומות המאוחדות בודאי יעמדו על זה בכל תוקף שעל כל פנים בשטח המדיני והאזרחי והמשפטי לא תקופחנה זכויות המיעוטים, ושיהא להם חופש גמור לקיים את הדתות שלהם ואת החינוך של העדות שלהם. הרי כאן, בעיקר, שני יריבים, היהודית והערבית, (וזה לא חשוב מבחינת הדין הנוכחי מי גרם לאותו הריב) והאומות המאוחדות בודאי יקפידו שלא יקופח המיעוט הזה, שאגב איננו כ"כ מיעוט, והוא לע"ע קרוב למחצה מהאוכלוסיה שתימסר תחת הרשות העליונה של הרוב היהודי. אצל רוב רובן של האומות המאוחדות המשטר במדינה הוא דימוקרטי, ובנוגע לרוסיא אעפ"י שברוסיא עצמה המשטר איננו, על כל פנים דימוקרטי מוחלט, אבל במדינות הנספחות לה המשטר הוא דימוקרטי. ובכל אופן לא יעלה על הדעת שהיא תסכים להפליות על יסוד תחוקה המיוסדת על הדת.
ומעתה אנו באים לבעית זכויות המיעוטים, או בעיקר המיעוט, כלומר האוכלוסיה הערבית שבתוך המדינה היהודית.
[גר צדק וגר תושב]
א) מה היא המציאות שאנו נתקלים בה? תורתנו הק' היא תורת האמת והצדק והחסד והרחמים והשלום. ולא להגן על תורת קדשנו כנגד מתקיפיה מן האומות, או לצערנו, מאחינו בני ישראל, היא מטרתנו בספר הזה, אלא להתוות תכנית של מדינה יהודית בארץ ישראל בתוך מסגרת התורה על פי התלמוד והפוסקים ז"ל באופן שעל כל פנים לא תהא בשום פרט בניגוד לתורה. ועתה מהו בהשקפה הראשונה המצב החוקי של מיעוט לא ישראל תחת ממשלה ישראלית בארץ ישראל – עפ"י התורה? התורה מצוה וחוזרת ומצוה תורה אחת ומשפט אחד, וחוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ. אבל אין זה מסלק את הקושי שעליו הצבענו לעיל. כל מקום שנאמר גר סתם בתורה בקשר עם חוקים ומשפטים, המובן הוא גר צדק, כלומר נכרי שקיבל עליו דת ישראל בבי"ד של ישראל, כפי חוקי תורת ישראל. זוהי ההתאזרחות עפ"י התורה, (נטורליזציה בעם ישראל).1 גירות כזאת קיימת גם בגלות, ואין לנו במקורותינו החוקיים הדתיים תורה אחרת של התאזרחות חוץ מזו. כל מי שלא קיבל עליו את דת ישראל כפי דיני הגירות, אעפ"י שיקבל עליו להיות מסור בכל לבו למדינה היהודית ולמלא את כל החובות המוטלות על האזרח במדינה בתור שכזו ויעשה וימלא, עדיין הוא גוי מהבחינה החוקית והמשפטית של התורה, ואסור לבוא בקהל במובן של חיתון. אולם לא כל הגוים שווים. יש מעין גירות בחלק, כאילו התאזרחות חלקית, גירות תושב – קבלת שמירת שבע המצוות של בני נח בפני בי"ד של ישראל (רמב"ם סוף הלכות מלכים). זה מקנה לגוי איזה מצב אישי יותר טוב ממצבו האישי של הגוי עובד אלילים. אבל עדיין הוא רחוק ממצבו האישי של "גר צדק". עדיין אסור להתחתן עמו, ועדיין הוא נתון תחת הפליות ידועות. אמנם גם ה"גר צדק" נתון תחת הפליות במקצת אבל הן קלות מאד בערך. מובן שאין זאת אומרת שאין בכחה של המדינה היהודית להכיר בסטטוס מיוחד בשביל אותם בני ברית המקבלים עליהם את נתינותה, אך אין זו גירות ואין זה יכול לשנות את מצבם בנוגע למשפט הדתי הטהור, כגון חיתון.
[מעמדם של הערבים בני דת האיסלם]
ב) מהו המצב של הערבים בני דת האיסלם? האם אפשר לחשוב אותם לגרים תושבים? שבני דת האיסלם אינם בשום אופן בגדר עובדי עבודה זרה – כבר ברור למדי וכן פסק הרמב"ם בהחלט. השאלה היא רק שמא יצאו מכלל עובדי עבודה זרה ולכלל גרים תושבים לא באו, הואיל ואעפ"י שהם שומרים את שבע המצוות ועוד יותר מהן, ומחזיקים גם במצות צדקה, ובתפלה לא-ל היחיד ומיוחד וכו' וכו', אבל מעולם לא קיבלו אפילו את שבע המצוות בפני בית דין של ישראל, ואפילו אם היו רוצים לקבל הרי זה מן הנמנע מכיון שכבר נפסק להלכה שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג וממילא אין מקבלים גר תושב בזמן הזה. ונמצא שהמצב שלהם עדיין אינו ברור, שלכאורה יצאו מכלל עע"ז ולכלל גרים תושבים לא באו.
[בזה"ז, כשאין מקבלין גר תושב בב"ד]
ג) כאן נתקלנו לכאורה בנקודה קשה עפ"י התורה. "אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עכו"ם בינינו ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר לא ישבו בארצך, אפילו לפי שעה, ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד" (הלכות עכו"ם וחוקותיהם, פ"י הלכה י2). לכאורה זה מוציא אפילו את הערבים, בני דת האיסלם, מכלל גרים תושבים, וממילא מזכות הישיבה בארץ. אכן הראב"ד ז"ל משיג על הרמב"ם ז"ל ואומר שאינו מודה לו בזה: "איני משווה לו בישיבת הארץ", כלומר, הוא מודה לו שאין מקבלין גר תושב בזמן הזה, אבל אינו מודה לו שלנכרים שאינם עובדי ע"ז אסורה הישיבה בארץ ישראל, והכסף משנה מפרש שגם הרמב"ם מודה לזה שנכרי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז מותרת לו הישיבה בארץ אלא שאין בי"ד מקבלין אותו לגר תושב, ואמנם עדיין יש מה לדקדק אחרי התירוץ הזה. אבל על כל פנים בין שדעת הרמב"ם באמת כך או איננה כך, הרי לנו שני עמודי התורה הללו, הראב"ד ומרן בעל שולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעת אחת, שנכרי שאינו עובד ע"ז אעפ"י שלא קיבל בפני בית דין של ישראל אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל3). חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (עיין להלן) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצות, גם בזה"ז יש להן דין גרים תושבים.
[רכישת קרקעות בא"י; "לא תחנם", "והארץ לא תמכר לצמיתות"]
ד) רכישת קרקעות בארץ ישראל. יש איסור מפורש על מכירת קרקעות בארץ ישראל לגויים. אין זאת אומרת שזה נותן למלכות ישראל הכח החוקי לנשל אותם מאדמתם בארץ ישראל, אם לא על יסוד חוקי שעל פיו היו מוציאים קרקע מיד ישראל. על נקודה זאת אין אפילו חילוקי דיעות. הנקודה השנויה במחלוקת היא אם יש לו לעכו"ם קנין בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, כלומר לשנות את צורת הקרקע. (גיטין מז, א) רבה אומר אעפ"י שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, יש לו קנין לחפור בה בורות שיחין ומערות, ר' אלעזר אומר אעפ"י שיש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות שנאמר דגנך ולא דגן נכרי, אבל אין קנין לנברי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר לה' הארץ.
הרב המאירי מפרש שאעפ"י שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות, "אין אומרים הואיל ומשועבדת למעשרות אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעות, אלא רשאי". מכאן אנו דנים שהוא מפרש דעת החולק שהוא בעיקר מפני שמפסידה מתרומות ומעשרות, אעפ"י שכיון שיש לו קנין להפקיע מן המעשרות כבר אין השדה שלו משועבדת למעשרות, אבל הוא הטעם, לא משום ההפקעה מתרו"מ אפשר לבטל זכותו החוקית למה שקנה ברצון הבעלים, אבל אין ההפקעה הזאת עולמית, שמשחזר ישראל וקנאה ממנו שוב מתחייבת, ויש מקום לחוש להפסד של תרומות ומעשרות. ואעפ"כ, מהירושלמי ג"כ ברור שיש לנכרי זכות בעלות בקרקע שקנה באופן חוקי בא"י. באותה המחלוקת הנ"ל, בצורה אחרת קצת, אנו נפגשים בתלמוד הירושלמי מסכת פיאה פרק ד הלכה ה, "כלום אין לנו קנין נכסים"?
["לא תחנם" – ביחיד ובאומה המוחזקת שאינה עובדת ע"ז]
בתורה הכתובה ישנם שני לאוין, (א) "לא תחנם", שאחת מדרשות חז"ל עליו היא: "לא תתן להם חנייה בקרקע", כלומר, לא תתן לגוים חניה, מלשון חנה, כלומר, שכון בא"י ע"י רכישת קרקע,4 (ב) "והארץ לא תמכר לצמיתות", והרמב"ן מפרשו לאסור מכירת קרקע בארץ ישראל לעכו"ם שאינו בדין היובל ואין השדה יוצאת מנו ביובל. מה הוא היחס של שני הלאוין הללו לגר תושב? ברור שלא נאמר לאו זה על גר תושב, אבל מה שאינו ברור כ"כ הוא אם לא נאמר לאו זה על גוי שאינו עובד ע"ז אלא שאינו גר תושב מפני שלא קיבל עליו בבי"ד, או בזה"ז שאין בי"ד מקבלים גר תושב, אבל כבר הביא קודמי הגאון ז"ל בשו"ת משפט כהן הלכות שמיטה ויובל שאין איסור זה חל על גר תושב ושהערבים בני דת האיסלם, כיון שהם אומה שלמה המוחזקת ואינם עובדי ע"ז, לא חל עליהם איסור זה, אעפ"י שאינם גרים תושבים במובן החוקי של שם זה, ודעתי מסכימה לדעתו ז"ל. מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות. ואולם אם המדינה היהודית לא תאסור זה באופן קטיגורי כשאין סכנה כנ"ל נשקפת, לא תהא עוברת על איסור זה של לא תתן להם חנייה בקרקע5. ואעפ"י שהגאון ז"ל לא סמך על זה בלבד וצירף לזה עוד תנאי של מכירה לזמן, מכ"מ זהו עיקר אצלו, ומכיון שמסתבר שהעמידה על הפליה זו יכולה היא שתסכן את סכויינו להשגת המדינה היהודית או לגרום הרס אחר כך, ח"ו, יש לסמוך על הדיעה המקילה. ואמנם טרם הוסד המדינה היהודית על יסודות חזק' ם, כל יהודי המוכר קרקע לנכרי אפילו לערבי מוסלמי הוא מערער את יסוד התאחזותנו בארץ אבותינו ומשים מכשולים על דרכנו לגאולת הארץ והעם ועובר ובוגד יקרא, אבל אחרי הוסד המדינה כבר יהי' המצב אחר, כמובן מאליו, וכמבואר לעיל.
["והארץ לא תמכר לצמיתות" – כשאין יובל נוהג]
הלאו השני הנ"ל, והארץ ל"ת לצמיתות, לפי פירוש הרמב"ן ז"ל, זה הרי בודאי נוהג גם בגר תושב, שגם גר תושב אינו במצוות היובל, אבל מלבד שאין זה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, יש לזה תקנה בכל אופן, והוא לתקן בחוק ששום קרקע לא תמכר לצמיתות, אפילו מישראל לישראל, אלא לתקופה ידועה די ארוכה, וגם באופן כזה יוקל הענין של לא תתן להם חנייה בקרקע6. עיין לעיל.
[פולחן המוסלמים]
ה) לענין סובלנות הפולחן שלהם. ודאי שבזה אין שום קושי, מאחר שהנחנו שאין אצלם עבודה זרה. ואנו לא נצטוינו אלא לעקור עבודה זרה מארצנו ולא להניח לגוים לעבוד עבודה זרה בארצנו, אבל מכיון שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, אין מקום לשאלה זו כלל.
[מעמדם של הנוצרים]
ו) עד כאן דננו בשאלת המיעוט הגדול של הערבים המושלימים, ועתה נבוא לשאלת המיעוטים הקטנים של הנוצרים מכל העדות והכתות. ודאי שתהא קפידה עצומה מצד המעצמות והאומות הקטנות הנוצריות בנוגע לזכויותיהם של אלו, ובפרט שהרי סוף סוף כל האומות המוסלימיות נגדנו, ורק בין האומות הנוצריות נמצאו לנו מליצים, ואיך יתכן לסכן את סיכויינו ואת קיומנו כבר בתחילה ע"י הפליות קשות כנגד הנוצרים? כדי לסלק את הקשיים המפורשים לעיל בדרך שסילקנו אותם בקשר עם המושלימים, צריך יהי' להוכיח שהנוצרים אינם בגדר עובדי עבודה זרה. והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש. ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה איננו צרוף, וסוף דבר מצבם תלוי במחלוקת אם בני נח נצטוו על השיתוף שזהו ענין אמונתם. ולדעתי הדלה דעת הגאון רבי זאב וולף הלוי באסקוביץ ז"ל7 מכרעת שבני נח לא הוזהרו על השיתוף ומכיון שמנו רבותינו ז"ל בראש שבע המצוות איסור עבודה זרה, ומכיון שהוכח, מאידך גיסא, שעל השיתוף לא הוזהרו, הוה אומר שהעבודה בשיתוף, כלומר העבודה בבת אחת לא-ל היחיד ללא ראשית וללא תכלית בורא השמים והארץ בצירוף אליו יתברך בר מינן, כח הגוף או אחת מתופעות הטבע, או איש שהדמיון שהלך שובב העלהו לדרגת אלוה, באופן שהראשון עיקר והשני טפל, אפילו אם זו עבודה זרה לישראל לחייב עליה מיתת בית דין או מיתה בידי שמים,8 אין הדבר כן לבני נח שעליהם לא נאסרה כלל. ולפי"ז יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המושלימים סובב גם עליהם, ככל האמור לעיל9.
ובכל אופן על דרך שאמרו רז"ל, עכו"ם שבחו"ל אינם עע"ז ממש אלא מנהג אבותיהם בידיהם, (חולין יג, ב), כך עכ"פ התצרים שבזמננו, אפילו קאטולים אינם עובדי ע"ז במובן המקורי אלא לבם לשמים, אעפ"י שהם בעצמם אינם תופסים בשכלם את השוואת הסתירה שבין האחדות והשילוש.
[סובלנות הפולחן של הנוצרים]
ז) בנוגע לקיום הפולחן שלהם, הנה בנוגע לפרוטסטנטים, מכיון שבאופן היותר גרוע אין אמונתם אלא אמונה של שיתוף, ואין להם אנדרטות בפולחנם, אלא השתי והערב בלבד וזה ברור שאינו אלא סמל לזכרון ולא נעבד10, אבל גם הקאטולים ידוע לנו שאינם עובדים לאנדרטות בתור אלהות, אלא בתור הערצה לאישים שהתמונות מציירות, ואם כי ודאי שאנו מצווים להתרחק מלהכנס למקומות התפלה שלהם כשם שאסור לנו השיתוף, וכן כל אביזרייהו של השיתוף, להחרחק תכלית הריחוק, אבל כאן השאלה אם אנו מחוייבים למנוע את הפולחן הזה בכח במדינה היהודית, וכלפי זאת אני אומר שלא נחטא כנגד תורתנו הק' אם נסבול את קיומו, הואיל ואינו ברור שמוטלת עלינו מצוה זו מן התורה, וכיון שזה ספק, אפילו יהא זה ספק דאורייתא, בשעת הדחק גדול כזה לכל עם ישראל נסמוך על רבינו הגדול ז"ל שספק מן התורה לקולא, ואיסור שאינו של תורה מתירים מפני איבה11, ועיין נוספות ונספחות, וכלום אפשר איבה גדולה מזו שתעלה חימה וקצף ושנאה עזה בכל מדינות הנוצרים, וג"כ שסוף סוף העבירה על מצוה זו היא בשוא"ת, לא בקום ועשה, וע"כ ברור לדעתי שאין כאן עון אשר חטא מצד הציבור בסבלם את הענין הזה, אפילו אם לא היה תנאי מפורש מצד האומות.
[התחשבות במצב האקטואלי; רצון האומות ומעמד עם ישראל]
א) ברובו של הפרק הקודם לא הודגש כל צרכו המצב כמו שהוא, ולכל היותר בקשר עם הצעת הצד ההלכותי דברנו ע"ד החשש של איבה. ועתה הגיע הזמן להסתכל במצב כמו שהוא ממש ולבחון את ההלכה מתוך אותה ההסתכלות הריאלית. אנחנו לא כבשנו עד עכשיו ולא יכולנו לכבוש את הארץ כנגד רצונם של האומות ואפילו חלק ממנה. את המדינה היהודית נקבל מאת האומות המאוחדות, עפ"י הסכמתם, ואין שום ספק שעד שיבוא משיח צדקנו נצטרך להגנתם עלינו כנגד ים של אויבים מדיניים מקיפים מסביב שידם תגיע גם לתוך המדינה, וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית, וודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המושלימים והמצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו.
ב) מעתה השאלה צריכה שתוצע בצורה, במדה מרובה, אחרת, מזו שבה הופיעה עד כאן לפנינו. נתנת לנו האפשרות לקבל מהאומות כח להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, אך בתנאים שנסבול בני דת אחרת, יהיו אפילו עובדי אלילים (ובלבד שאין עבודתם מפריעה את קיום המוסר הכללי ואת החוק המוסרי), שישבו בארצנו ויקיימו את הפולחן שלהם, ועכ"פ אם יקבלו את הנתינות של המדינה היהודית לא תושלל מהם הזכות לרכישת קרקעות ונכסי דלא ניידי. מה עלינו לעשות? להגיד לאומות : אין אנחנו יכולים לקבל את התנאי הזה, מפני שתורתנו הק' אוסרת על ממשלה יהודית להתיר הישיבה בארצנו לנוצרים ומכ"ש לעובדי אלילים, ונוסף על זאת היא אוסרת עלינו להרשות פולחנם בארצנו ואוסרת עלינו להרשות להם לרכוש קרקעות? דומני שלא ימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר שיסבור שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תוה"ק. אפילו אם נניח שבקבלנו את המדינה בתנאי הנ"ל תעבור הממשלה היהודית עבירה כשתקיים אם התנאי, גם אז הייתי אומר שהעבירה נדחית מפני פק"נ של עם ישראל, בשים לב למצב האומה בעולם. ואם כי אין פק"נ עומד בפני איסור ע"ז ואפילו אביזרייהו, זהו בנוגע לישראל עצמם, אבל איסור הסבילות של פולחנם ואצ"ל האיסור של חנייתם בקרקע וכדומה, אין זה בכלל, ואין זה דוחה פק"נ של כלל ישראל, יתר ע"כ, הלא יש אופנים שבהם אפשר להתיר אפילו איסור תורה משום איבה12, וכלום יש מצב יותר הולם היתר כזה מהמצב הנוכחי. נקל לתאר לנו מה תהא התגובה של האומות לגישה כזו הנ"ל מצדנו. אפשר מאד להגיד שיש כאן משום גרם סכנה לכלל ישראל13.
ג) ואולם אין אנו זקוקים להיתירים, לא על היסוד שמדינה יהודית היא בבחינת הצלת האומה ויש בכלל זה הכנת מקום מקלט לעת צרה, ח"ו, עד שיבוא משיח צדקנו, לאור הטרגדיה האיומה של גלות אירופא בימינו וכמעט לעינינו, ולא על היסוד שהדחיה בידים של ההזדמנות הזאת מפחד אותה העבירה, תכבה את גחלת התקוה בלב רוב האומה ותקעקע את בירת היהדות כולה, ובכגון זה עת לעשות לד', אלא אפילו אם זה היה נוגע לעובדי אלילים ממש, מעצם הדין אין כאן עבירה, לפי דעתי.
[חלות האיסורים כשאין ידינו תקיפה]
(א) המצוות הללו שהן מצוות ציבוריות, המוטלות לא על כל יחיד ויחיד אלא על הגוף השליט, על הממשלה היהודית באיזו צורה שתהא, שהכח בידה לקיימן, לא הוטלו לכתחילה אלא על העם היהודי הכובש את הארץ והמקבל את הסוברניות מעצמו, מבלי להתחשב עם הגוים. הרי זהו הרקע בתורה של אותן המצוות, ופשטות הענין מעידה על עצמה. אם כן איפוא בהעדרו של רקע זה, ובתנאי מציאות כזו שהמדינה ניתנת על מנת כך, אין חלות לאותן המצוות כמו שאין חלות לאותן המצוות בגולה, או אף בארץ ישראל כשאין ידינו תקיפה.14 וכלום אמר אדם מעולם שאסור לנו לישב בא"י בזמן שידם תקיפה, מפני שאסור להכניס עצמו באונס רחמנא פטריה? וממילא אין מקום לאמר שמוטב לנו שלא לקבל את המדינה היהודית מלקבל ולעבור על אותן המצוות, שמכיון שלא ניתן לנו להקים את המדינה העברית אלא בתנאים כאלה, באופן כזה לא נצטווינו, ומצוה אין כאן ועבירה אין כאן.
[היתרון שבהקמת המדינה אף כמי שמוצע עם בעיית המיעוטים]
(ב) שוב יש לנו להתבונן. הלא הטעם של המצוות הללו מפורש בתורה, פן יחטיאו אתכם, שלא נקבל השפעה מהם ומעבודתם, ומי זה לא יודה שיש סכנה של השפעה יותר גדולה מהגויים על היהודים כשהיהודים כבושים תחתם, בין בגולה בין בארץ ישראל, ממה שיש כשהיהודים אינם כבושים תחתם, ובמובן ידוע יש להם בתור אומה עליונות עליהם. ברור איפוא שעם ישראל במצב כזה שהם כבושים תחת יד הגוים, ואנו מדברים עכשיו מתוך ציור שהגוים שאע דנים עליהם הם עובדי אלילים (לא מושלימים ונוצרים), ויש בידנו לשנות את המצב אך בתנאי של סבלנות במובן ולעיל כלפי אותם הגוים, שעלינו להשתמש בהזדמנות זו האחרונה. עד בוא משיח בן דוד הרי "זיל בתר טעמא". הסכנה פן יחטיאו אתכם הרבה יותר גדולה עכשיו, ונמצא שבתנאים של מצב כזה, שינוי המצב ע"י ניצול אותה ההזדמנות לא רק שמותר אלא שהוא מצוה וחובה, שעל כרחנו אנו מתקיימים עכשיו במצב שרוחפת עלינו הסכנה של פן יחטיאו אתכם, ואם על ידי סבילת פולחן הגוים נפחית הסכנה הזאת הדרך שלפנינו פשוטה. מה תאמר שעכשיו אנו אנוסים, משא"כ במדינה היהודית נעבור ברצון, אין זה ברצון שא"א אחרת.
ג) כמו כן יש לנו להתחשב (א) עם העובדה שעי"כ ייגאלו שטחים רבים של הארץ הק' שעלולים ליפול לידי הגוים וע"י ניצול ההזדמנות ההיא יפלו בגורלנו ויהפכו לנחלת ישראל,(ב) שע"י כך תרום קרן ישראל וכבוד אלקי ישראל, כלומר מושג האלהות של היהדות יתרבה בעולם, ונמצא שיש כאן מצות קידוש ה' לעיני הגויים וזה ראוי לדחות את הלאוין ההם, הואל והמצוה ההיא כ"כ רבה וכ"כ דרבים15.
(ד) מכל האמור יש לנו להתבונן עוד. הלא יסוד המדינה מעצמו הוא מעין שותפות. הרי זה כאילו ע"י תיווך ידוע באו גוים, נניח אפילו עובדי אלילים, לידי הסכמה לתת לנו להקים ממשלה משותפת באופן שתהיה לנו עליונות ידועה וששם המדינה יקרא על שמנו. כלום היתה על מדינה זו תורת מלכות ישראל באותה המדה של מלכות ישראל כימי דוד ושלמה, של מלכות ישראל במובן של המלכות שהיתה עומדת להיווסד בכניסת ישראל לארץ כנען, שהיא התמונה המרחפת בכל הרקע של תורת משה בקשר עם אותם המצוות? הרי זה ענין אחר. בעצם זוהי שותפות של עם ישראל ועם נכרי בתנאים כאלה, המבטיח לשותף הראשון מדה ידעה של עליונות. השאלה איפוא יכולה רק להיות אם מותר לנו לעשות שותפות כזו. לכאורה יש כאן דמיון לכריתת ברית. וכבר נפסקה הלכה שאין כורתין ברית לעכו"ם, רמב"ם פ"י מהלכות עכו"ם, אבל זהו רק דמיון כוזב. שם הוא ענין של אחת משבע האומות שעשו ישראל עמם מלחמה שאסור לכרות עמה ברית ע"מ להניחה לעבוד עבודה זרה בא"י. כריתת הברית כוונתה מין חוזה הדדי שהנכבש מקבל ג"כ תמורה עבור כניעתו, כלומר שיכול היה להמשיך את המלחמה, וגם אחרי הכיבוש והדיכוי ההחלטי יכול הוא ג"כ להציק במחתרת ולהתמרד. ואעפי"כ זה אסור בקשר עם שבעת העממים, אבל משמע שעם שאר אומות אין זה אסור. וכגון כששבו בימי זרובבל ומצאו אומות זרות עובדות כו"ם בארץ והיו נלחמים אתם והיה צריך להמשיך זמן רב במלחמה כדי לדכותם כלה, וגם אז היה הדבר נשאר במצב מסובך וקשה, מכיון שאלו לא היו מז' האומות היה מותר ליהודים לכרות אתם ברית16, וק"ו ששותפות כהנ"ל שציירנו שהיא מותרת, לפי שידנו על התחתונה ובלי רצון האומות בדרך הטבע א"א לכבוש אף חלק מן הארץ. ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל אוסר להרשות אף לגוים שלא מז' האומות, כשעובדים אלילים לשבת באר"י, מ"מ בנוגע לכריתת ברית איננו מרחיב את המסגרת ומגביל האיסור לשבע האומות.
וק"ו במצב כזה שהיה מותר לישראל לעשות שותפות בזאת שהיא לטובת קיומנו, אפילו אם הגוים שהם נושא הדיון הזה היו עובדי אלילים ממש, ומכש"כ שהם מושלימים ונוצרים. אינני יודע אם השאלה של רשיון לגוים בלתי נוצרים ובלתי מושלימים לבוא להתישב בארץ, לפי מדת חוקי ההגירה בלבד, תעלה על הפרק בעתיד הקרוב. הגוים התרבותיים שאפשר לחשוב עליהם בקשר עם זה, הם ההודים, הסינים והיאפנים, ובנוגע להם עדיין איננו ברור לי שאפילו אלה אינם עובדים בשיתוף, כי לא למדתי כראוי את דתותיהם ודרכי הפולחן שלהם. אבל אפילו אם יש להם דין של עובדי ע"ז ממש, מכ"מ אם גם הם יוכללו בשטח הדרישה לדימוקרטיות במדינה היהודית מצד האומות המאוחדות, חושבני שלא יהא קושי שא"א להתגבר עליו מצד חוק תוה"ק במסיבות ובמצב הנוכחי של עם ישראל, ובלבד שלא יורשו לעשות מעשי תועבה ואכזריות במדה שיעליבו את רגשי המוסר הכלליים, וכגון התועבה של עמי הודו בנימוס של דתם שהאלמנה עולה על המוקד אחרי מות בעלה, וכדומה. ודאי שכל תועבה שהמשטר הבריטי אוסר על ההודים בארצם הם, אנו נאסור על ההודים והדומים להם מהסינים והיאפנים בארץ קדשנו אנו, ומי שלא יציית ענוש יענש וגרוש יגרש כלה מן הארץ.
לקריאה נוספת:
- התחשבות בגישות תרבותיות ודתיות של קבוצות מיעוט בקביעת עקרונות אתיקה של המדינה
- האם מוטלת על המדינה חובת סיוע לפליטים [נייר עמדה]
הערות שוליים
- רמב"ם פי"ג מהלכות איסורי ביאה, טוש"ע יורה דעה סי' רסח. כשנשאל אחד מראשי הסוכנות להגדיר את השם יהודי השיב שזהו בן אדם המשתייך לדת ישראל. תשובה זו נכונה היא אבל לא שלמה. ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא, וגם ישראל מומר שקידש בת ישראל קידושיו קידושין, ורק דיעה בודדת, זו של רב סעדיה גאון ועוד מהגאונים אומרת שאינם קידושין אלא מדרבנן, אבל אין הלכה כמותה. ובכל אופן הוא חוזר ליהדות ע"י תשובה ואינו צריך גירות, ולכל היותר צריך טבילה מדרבנן, אבל אין זה מעכב. ההגדרה המלאה היא: יהודי או יהודיה – בן אדם שעכ"פ אמו הוחזקה לבת ישראל, כלומר שהוחזקה שמוצאה מהגזע היהודי, או שקיבל עליו את דת ישראל, כלומר אדם מגזע לא-יהודי שנתגייר בפני בי"ד יהודי, כפי חוקי קבלת גרים הקבועים בתלמוד ובפוסקים החל מהגאונים הראשונים עד ועד בכלל לשולחן ערוך של רבותינו מהר"י קארו ומהר"ם איסרליש ז"ל. בנוגע לאדם הנולד מאב נכרי ואם יהודית יש פוסקים הסוברים שהוא צריך גירות כנ"ל, אבל ההלכה הרווחת בישראל היא שא"צ גירות. מובן שהנולד מהורים גרים, היינו גרי צדק, או עכ"פ מאם גיורת, הוא יהודי, מאחר שהם מהבחינה המשפטית הדתית יהודים, היינו האם כך, כנ"ל. דברי אלה המחטטים בהיסטוריה ורוצים להוכיח שמשבטלה המדינה היהודית כאילו פסקו אז מלקבל גרים לפי שמאז היה מקום לחשוש שהגירות תהווה סכנה ללאומיות הישראלית אין להם שום מקום בהלכה. מה שמטריד אותם הוא שאם קבלת הדת היא אצלם במקום נטורליזציה, הרי אין לאומיות עיקר ביהדות, אך זוהי טעות יסודית [שכן] לאומיות ישראל הכוללת האמונה בשיבת ישראל לארצו והחזרת מלכותו היא חלק מאמונת ישראל והמתגייר ממילא מקבל עליו את כל זה. עפ"י הדין נכרי הבא להתגייר צריך לקבל עליו את כל התורה ואם הוא מסתייג אפילו מדקדוק אחד מדקדוקי סופרים אין מקבלים אותו, וע"כ נכרי הבא לקבל עליו את היהדות אלא בהסתייגות מהצד הנקרא לאומי, כלומר מהאמונה בשיבת ציון ובהחזרת מלכות ישראל וכו', ודאי שאין מקבלים אותו, כי אלה הם עיקרים בדת ישראל. הריפורמים אינם מודים בעיקרים הללו בתור חלק מדת ישראל, אבל מחוץ לזה קבלת הגרים אצלם איננה עפ"י ההלכה, ובלאו הכי אינם גרים, ואין לנו עסק בהם. קצרו של דבר גירות המסתייגת מהיסוד הלאומי אינה גירות, ומאידך גיסא, התאזרחות מדינית לא דתית איננה גירות בלי שום ספק.
- יש מהראשונים המפרשים את הלאו של, לא ישבו בארצך, על שבע האומות, ועל פיהם אין שום קושי בדבר, כמובן.
- עיין פי"ד מהלכות איסורי ביאה, ברמב"ם ובהשגות הראב"ד שם. וכן לענין ישיבה בירושלים של גר תושב בזמן היובל, ועיין בראב"ד שם, שבזמן שאין היובל נוהג קדושת הארץ קלה ויושב אפילו בירושלים עצמה, כלומר נכרי המקיים שבע מצות, אע"פ שלא נתקבל בבי"ד. שאין מקבלים ג"ת בזמן שאין היובל נוהג. ולפי שיטתו של הרמב"ם שתרו"מ וכו' בזה"ז רק מדרבנן ואין קדושת הארץ בזה"ז מן התורה, אין הלאו ההוא של לא ישבו נוהג אלא מדרבנן, שי"ל שלא נאסר אלא כשקדושת הארץ מן התורה, אך באמת שיטת הרמב"ם שקדושת הארץ אף בזה"ז מן התורה, ורק לענין תרומות ומעשרות היא רק מדרבנן, שחיוב תרו"מ תלוי בביאת כולכם (או רובם ככולם), אכן מכיון שהתורה פירשה הטעם על איסור הישיבה בארץ לעובדי אלילים, פן יחטיאו אתכם, י"ל שנוהג לדעת הרמב"ם גם בזה"ז מן התורה, והרבה יש לפלפל, אבל אין כוונתי בספרי זה למו"מ בהלכה.
- לכאורה כיון שאפילו הישיבה אסורה לדעת הרמב"ם, אפילו לנכרים שלא משבעת העממים, למה לנו לאו לחניה בקרקע. ומצאתי בעבודת המלך להגר"מ קרקובסקי ז"ל שעמד בזה בהלכות עכו"ם פרק י', יעויי"ש. ובפשיטות י"ל שאסור למכור לו קרקע אפילו באופן שימסור לאריסי ישראל או לגרים תושבים והוא ישב בחוץ לארץ.
- המעיין ברמב"ם בהלכה ד' בפ"י מהלכות עכו"ם יראה בעליל שאיסור לא תחנם במובן של חנייה בקרקע הוא למנוע ישיבת קבע, וממילא כל שהותרה לו ישיבת קבע כגון גוי שאינו עובד ע"ז, ובפרט באומה שלימה. (שכל הקושי שבדבר הוא שמפני שלא קיבל בבי"ד הדבר מפקפק אם הוא באמת שומר שבע מצוות, וכיון שאין מקבלין בבי"ד בזה"ז לגר תושב, כל גוי אפילו אינו ידוע לעובד ע"ז הרי כל גוי בגדר ספק, אבל באומה שלימה הענין אחר, שידוע שזוהי דתם ואין דתם אלילית), אין איסור של חנייה בקרקע. ולפי דעת הכ"מ גם הרמב"ם מודה בזה שכל שאינו עובד עכו"ם אין ישיבתו אסורה.
- הגאון רבי יצחק אלחנן ז"ל, רבן של ישראל, הוא היה הפותח בהיתר השמיטה ע"י מכירה לגוי, ועיקר יסודו היה שהמכירה לזמן קצוב, אינה בכלל לא תתן להם חנייה בקרקע.
- בספרו סדר המשנה על הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פט"ו. ועיין עוד בנספחות ונוספות לפרק זה.
- לכאורה יוצא שאין זה כך לפי המסקנה שב"נ לא הוזהרו על השיתוף, שהרי כלל גדול הוא שכל ע"ז שישראל נהרג עליה בן נח מוזהר עליה ונהרג עליה, אבל לפלא שהרמב"ם ז"ל לא כתב בשום מקום שישראל אינו נהרג על השיתוף, ויוצא איפוא שישראל אמנם מוזהר ונהרג על השיתוף וב"נ אינו אפילו מוזהר עליה, ואין למידין מן הכללות.
- לכאורה הלא כל עיקר שאסרה תורה הוא "פן יחטיאו אתכם", ולפיכך הרי מאחר ששיתוף אסור לישראל יחטיאו אתכם. תשובה לדבר, כשהתורה מדברת על עוע"ז ברור מן הכתוב עצמו, דהיינו עובדי ע"ז שהם מוזהרים עליה, וכיון ששיתוף מותר לב"נ איננה מדברת על דברים כאלו, ואין לנו להקיש מסברת עצמנו, אלא לאמר שהתורה גדרה רק כנגד השפעת ע"ז. כזו שבישראל חייבים עליה מיתת בית דין. ועוד, ואפילו אם לא נקבל שאין ישראל נהרג על השיתוף, י"ל שרק עוע"ז גמורים עבודתם כרוכה בזנות וכשפים וכל הטומאות, ורק עליהם נאמר פן יחטיאו אתכם.
-
עיין יו"ד סי' קמא. ואמנם מדברי מרן הב"י ז"ל בתשובת אבקת רוכל* משמע אחרת, אבל הוא ישב בין מוסלמים לא היה בקי בעניני הדת הנוצרית, ומי שבקי בענינים הללו יודע שהעבודה לפסילים היא קשורה באמונה שהרוח של האליל, מה שנקרא בלשון חז"ל "איסורו", שוכן בפסל, ואמונה זאת איננה בין הנוצרים, וכשמשתחוים לפני הפסל ומתפללים כוונתם לאלקי העולם שישמע להם ע"י אותו האיש או אחר מאבות הדת שלהם, ולא שהוא עצמו שוכן בתוכו. ואמנם אכילת הלחם והיין זוהי אמונה שמקורה אליליות גמורה, אבל אינם עובדים ללחם וליין, ולא מנסכים את היין לאלהות.
* סי' סח. וראה עוד שו"ת יחוה דעת של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א, ח"ג סי' סה, חטו"ת אגרות משה של הגר"מ פינשטיין שליט"א, יו"ד סי' סט, נזכרו להלן במאמרו של הרב יעקב ורהפטיג בהערה 137, שפסקו כי אין בשתי וערב משום ע"ז – הערת העורך.
- זאת אומרת אפילו אם לא היה תנאי מפורש מצד האומות שלא להפריע את הפולחן הזה, ועיין להלן.
- עיין מגן אברהם הלכות לולב סי' תרנו ס"ק ח, ומובן מאליו שאין המדובר מסכנה קרובה שזהו דבר שהתינוקות יודעים אותו, אלא שמשום שלום המלכות מותר לעבור על ל"ת אף שהחשש פחות או יותר רחוק שתצא מזה סכנה לציבור.
- עי' ג"כ חתם סופר יור"ד סי' קלא בסוף התשובה, ואין המדובר באופן שהגוי מאיים ויש בידו להרוג את ישראל אם לא יעשה בשבילו דבר זה, שזה פשוט ביותר, אלא שיש חשש של איבה בצורה כזאת שיכול להביא לידי תוצאות של אבידת נפשות מישראל, ומובן שזה נמסר לשכלו ומצפונו של הרב המורה. עיין גם כן שו"ת בית אב"י להגאון רבי אריה ליב ברודא מלבוב תשובה סי' י או"ח, תשובה חשובה בנוגע למסורת על פה מועד ארבע ארצות להתיר לרופאים יהודים לרפא בשבת אף במלאכה דאורייתא חולים אינם יהודים (שו"ת דברי חיים חלק ב או"ח סי' כה), ועין רמ"א או"ח סי' שלד וכו'. כללו של דבר לא כל האיבות שוות, ולא כל העניינים שווים, ויש שמתירים איסור דאורייתא, ואפילו חילול שבת, אך הכל תלוי במצב, לפי הערכת בקיאים במצב ומומחים בהלכה.
- ראה חינוך מצוה תלו – הערת העורך.
- ראוי ג"כ להעיר שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אחרי אלפים שנות גלותנו ועינויינו תקדש שם שמים ושם ישראל ותשמש כח משפיע אמונה בהשגחת ה', וכמו כן תשמש הפגנה אלקית כנגד השקר והחוצפה של אלה הטוענים כי מאוס מאסנו ה', ח"ו, על שמאסו באישים ידועים ובתורות חדשות המכוונות לבטל את תורת משה ח"ו, ואצ"ל את התושבע"פ, והמעורבות כ"כ באלמנטים הנובעים מהאליליות, וד"ל. וכמה גדול הוא קידוש השם, וכבר אמרו רז"ל בירושלמי סנהדרין גדול קידוש השם מחילול השם, וכש"כ שבזה יימנע חילול השם, ויצא ע"י כך קידוש השם גדול. הקדמה למילוי יעודי הנביאים.
- ומי זה יהין להרהר אחרי אותו גבר צדיק מושיע ישראל יהודה המכבי, קדוש ה', על שכרת ברית עם מלכות רומי שהיו באמת עובדי אלילים? ודאי שעשה כתורה, כיון שקיום ישראל בארצו היה תלוי בברית זאת במדה ניכרת ואחד ההיסטריונים המפורסמים שלנו אומר שהחסידים שבאותו הדור מיחו וקראו על יהודה המבבי, שר צבאות ישראל, אל תבטחו בנדיבים, אבל איני יודע מקור לזה. והרמב"ן ז"ל אומר שכבר התבטאו חז"ל שיהודה המכבי עשה שלא כהוגן, וג"כ לא ידעתי מקורו, אבל בפניו אני מרכין את ראשי. אבל נראה שזוהי דעת יחיד, וגם אין למידין מן האגדות שהרי במגילה ט"ו שיבחו חז"ל את החשמונאים הראשונים ולא מצאו בהם שום דופי. [כונתו כנראה לפי' הרמב"ן עה"ת בראשית לב, ד. וז"ל : "…ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום. כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סיבת נפילתם בידם. וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים." אמנם אפשר שאין הרמב"ן מתכוין כי אם לסוף תקופת בית שני, ורמז לאגריפס המלך. כך הבין הרב חיים דוד הלוי בספרו, בין ישראל לעמים, פ"ז עמ' סר ואילך. מאידך מאריך הוא לבקר ולשלול ברית זו של יהודה, ומכאן מסביר את שתיקת חז"ל ביחס ליהודה המכבי. אף הגמ' במגילה יא, א (וכנראה שלשם מפנה גם הרב הרצוג, וצ"ל – י"א במקום ט"ו) שדורשת בשבח החשמונאים : "ולא געלתים בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כה"ג", אינה מזכירה את יהודה בשמו. דומה שעדיין רב הסתום ואין הוכחה נצחת לכאן וכאן בשאלת היחס לברית יהודה עם רומי, וראה עוד ע"ז ח, ב – הערת העורך.]
