טיפולי פוריות הם מהתהליכים הרגישים והכואבים ביותר שאדם עשוי לחוות – בייחוד כאשר הטיפולים כוללים תרומת ביציות או/ו תרומת זרע. זוג העובר טיפולי פוריות נתון במתח גדול ובציפייה דרוכה לפרי בטן, הוא נדרש להכריע באינספור דילמות ומצוי במעבר מתמיד בין תקווה לייאוש וחוזר חלילה. התרחשויות אלו נוגעות במקומות העמוקים ביותר בנפשם של בני הזוג, עד שהתורה משרטטת תשוקה עמוקה זו (באמצעות דמותה של רחל אִמנו) כחלק ממשמעות החיים: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי". על כן, נדרשת קפדנות מיוחדת בכל ההליכים הרלבנטיים ושמירה מוחלטת מפני כל תקלה אפשרית – הרבה יותר מהזהירות הנקוטה בנושאים אחרים.
למעשה, מדובר בשלושה מעגלי רגישות:
1. המעגל הטיפולי: הרגישות לתהליכים הנפשיים העוברים על בני הזוג, ובמיוחד האישה, ובכלל זאת מודעות למשמעויות ההורמונליות של הטיפול והליכה על 'קצות האצבעות' כחלק מהחובות האתיות של היחס הראוי.
2. מעגל הבטיחות: הזהירות שלא לטעות, שלא לאבד עוברים, שלא לטעות במיקרו־מניפולציה ובתהליכים אחרים, שלא להחזיר לרחם עוברים של זוג אחר וכדו'.
3. מעגל המדיניות: הימנעות מריבוי ילדים מאותו מקור – בין אם מתורמת (או מוכרת) ביציות, ובין מתרומת זרע (החשש השכיח יותר). יש לעשות כל מאמץ על מנת למנוע מ'אח' ו'אחות' להינשא זה לזה אכן, ישנם פוסקים הסוברים שאין כל בעיה הלכתית בנישואי 'אח' ו'אחות' שנולדו מאותה תרומת זרע; אולם גם אם אין כל בעיה הלכתית (כלומר במסגרת הלכות יוחסין), סכנת היווצרותם של פגמים גנטיים כתוצאה מקרבה כזו, רבה מאוד, וחובה לעשות כל שניתן כדי למונעה. מעגל המדיניות כולל גם חובה הלכתית, כגון סיכון נפשות והפלות; אך כאמור גם אם לא הייתה בכך כל בעיה במישור ההלכתי, האנושיות הפשוטה מחייבת זהירות וקפדנות – הרבה יותר מאשר בתחומים אחרים.
