"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" – פסוק זה מצוטט אין ספור פעמים כדי להוכיח, לכאורה, כי עמדת התורה היא שבמקום שבו אין יראת א-לוהים אין גם משמעות לקיום המוסרי. הוא מובא כדי לבסס את הטיעון כי רק אנשים שהם יראי א-לוהים הם אנשים מוסריים שיעמדו בכל מבחן ובכל הקשר, ואילו אנשים שהמוסר שלהם אינו מוסר של קודש הורגים ברצונם ליטול נשים של אחרים. אף רבינו הגדול, הרב קוק זצ"ל, כתב כך: "המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר הא-לוהי" (אורות הקודש).
בגדלותם העמוקה של דברים אלה טמונה גם סכנה כפולה גדולה. ראשונה בהן היא ההנחה כי משעה שאדם הוא ירא א-לוהים בתודעת קיום מצוות, קדושה וטהרה – הוא גם נעשה מוסרי יותר, ישר יותר, הגון, עומד בדיבורו וכדו'. התנ"ך כולו מלמד שאין לך טעות גדולה מזו. ראשון המוכיחים את הטעות הזו היה קין, שהוא מקריב הקורבנות הראשון, והקב"ה לא שעה אל קין ואל מנחתו, גם בשל הרשעה שהייתה טמונה בו, שהתפרצה בהמשך. מאז ימי קין אנו למדים על אין ספור דמויות במקרא שהיו עובדי ה', ואף על פי כן היו רעים ומושחתים. די לנו אם נזכיר את הכהנים במשכן שילה, אשר פשעו בחטאים מוסריים כלפי מביאי הקורבנות, הן ביחסם אל הקורבן עצמו והן בשכיבת הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. ואכן, הנביאים לימדו את היסוד הזה חזור ולמד, ודיברו בגנות מקריבי הקורבנות ובאי המקדש, חוגגים החגים ומתפללי התפילות, כאשר אין הם עומדים בתביעות המוסריות היסודיות ביותר.
הדבר הזה גם שגוי מהכיוון השני. הכפירה בכך שיש באומות העולם רבים שהם מוסריים מאוד אינה עומדת במבחן המציאות. לאמיתו של דבר, אפילו בפרשת היסוד של אבימלך מעיד עליו הקב"ה כי הוא פעל בתום לב (חשוב להדגיש שלא בניקיון כפיים), ולמעשה התברר כי הערכת אברהם אבינו כי יהרגו אותו על דבר אשתו התגלתה כמוטעית. הרבה מאוד יסודות מוסריים התפתחו באומות העולם, והבוז ליסודות האתיים הבאים לידי ביטוי דווקא אצל אומות העולם מביא נזק קשה לשיתוף הפעולה המוסרי בעולם.
אמת הדבר, שעשיית הישר והטוב, שהיא תעודת הזהות של אברהם אבינו כפי שהיא מופיעה בפרשה, מאבדת יותר ויותר את מעמדה, ואינה מהווה שיקול דעת של ממש בהנהגה הציבורית. אחת ממשמעות תוצאות הבחירות בארצות הברית היא שלשאלה זו כמעט ואין משקל של ממש. גם המחלוקות הציבוריות במדינת ישראל מתרכזות בנושאים אחרים לגמרי, ומפלגות שונות מתאפיינות בעמדות מגוונות ביחס לסוגיות החוצות את החברה הישראלית, אך לא בשאלת ההגינות, היושר, האמת, המוסריות והצדקה והמשפט.
ואילו אברהם אבינו, לא זו בלבד שאופיין בכך שזה מהות הציווי שהוא ילמד את ביתו אחריו שזה יסוד החיים, אלא טען טענות מוסריות אף בפני ריבונו של עולם, ואמר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". פרשת השבוע שלנו היא אפוא פתיחת פתח מחייבת להעלות את קרנה של ההתנהגות הראויה ביסוד הקיום שלנו, והשבת היושר וההגינות למעמדם.
