עד כמה נכון ליחס חשיבות ערכית לבגדים הנלבשים? כמו בכל סוגיה, הנוגעת ליחסי פנים וחוץ, והעוסקת בשאלת כנותו וישרותו של העולם האינטימי והנסתר, חובות הלבבות, מול דרכי ביטויו המעשיים בחובות האברים – התשובה לשאלה זו תלויה בתנועה הנפשית.

מסוכן מאוד לראות בעולם החיצוני את מרכז ההוויה והקיום. שכן עולם חיצוני זה מרדד בדרך כלל את התביעה הפנימית, מעצים את חוסר הכנות והיושרה, ממקד את תשומת הלב במקום מוטעה, ומהווה מעשה של זיוף וגאוותנות. מאידך גיסא, יש בעולם הביטוי החיצוני שתי תנועות חיוניות, שהתעלמות מהן אף היא טעות גדולה. ראשונה בהן היא העובדה שניתן לראות בו גם עולם יוצר, בנוסח “אחרי הפעולות יימשכו הלבבות”. הוא יוצר מסגרת מסוימת, מהווה גם מצפן והתוויית דרך, ועשוי לעורר את התוכן הפנימי. תנועה שניה היא התנועה המביעה. אנו לא חיים בעולם מופשט בלבד, ואין אנו מתקיימים בעולם הפנימי שלנו בלבד. אנו חיים בעולם ממשי, בו אנו מבטאים את עצמנו בפועל, וזהו אחד מכלי מימוש הזהות עצמית שבתוכנו.

סוגיית הלבוש מעסיקה באופן מתמיד את הנאמנים לברית המצוות והתורה עם ריבונו של עולם, בשל היסודות האלה. מחד גיסא, הרצון הפנימי העמוק שתשומת הלב לא ניתנת לבגד, והטיעון הלשוני היפה שיש בבגד גם יסודות של בגידה. הכמיהה העמוקה שהצניעות תהיה פנימית, כנה, אמיתית, ביחד עם ההכרה שלא ניתן למדוד את הלוז הפנימי של החיים הצנועים בסנטימטרים ובאופנת לבוש, לא אצל נשים ולא אצל גברים; הרצון האמיתי והכן שאמונתו של אדם לא תהיה תלויה וגם לא תיבחן בצורה חיצונית ובביגוד כלשהו – לא בגודל כיפה וצורתה; לא בחליפה; לא ב”מדים” של צורות דתיות שונות; לא באופנה זו או אחרת. לשחרר את החיים האמוניים מעמידה במערכת שיפוטית חיצונית מתמדת, כדי לאפשר את זרימתה הפנימית והישרותית.

ומאידך גיסא, ההכרה כי יש בכוח הלבוש גם ליצור וגם להביע, ואת החשיבות הגדולה של שתי התנועות האלה. לבוש עשוי ליצור אווירה מסוימת, סביבה חיצונית שמקרינה גם רצון להיות מושפע ממנו – מאופיו של הלבוש, המבע שיש בו, הצניעות שהוא עטוף בה, המצוות שיש בו וכדו’. בד בבד, הוא מהווה גם דגל שאדם מציב כלפי חוץ, ובעזרתו הוא מבקש את אחת הדרכים להתקשר עם הבריות, לומר דבר מה על עצמו, ולהצהיר על העולם שאילו הוא משתייך.

הציצית – שהיא חובה הלכתית, היא מקום נפלא לפתוח בו את מסע הלבוש. שכן היא “מציצה” – לא חייבת לבלוט כלפי חוץ, ועל כן אין היא עומדת בסתירה לרצונו הפנימי של האדם באינטימיות ובכנות היא גם יוצרת – והייתם קדושים לא-לוהיכם”, וגם מביעה: יותר מאשר חליפה, כיפה או שטריימל, ושאר סימנים דתיים חיצוניים – היא ה”מדים הא-לוהיים” שלנו, והיא הלבוש היחיד שעליו ציוותה התורה (כמובן מחוץ לבית המקדש). פרשתנו מהווה קריאה שנתית מעוררת לקיים מצווה ייחודית זו על הלבוש, ולהתברך ממה שהיא עשויה לחולל בדמותו של האדם.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.