פרשת גן עדן העלתה כבר מתחילת הבריאה את המרכזיות הגדולה של בגדיו של האדם. תשומת הלב הראשונה ניתנת לכיסוי שיש בבגד. הוא מכסה את מה שראוי לשמור באינטימיות, ולהביא לידי ביטוי את ייחודו של האדם, את יחסו העמוק לגוף, את הצניעות שביחסי בני אדם, ואת התביעה שלא להעמיד את הגופניות במוקד ההתייחסות ולשחרר את המחשבות ואת כוחות חיים למתן המשקל העיקרי לעולמו האמוני והמוסרי של האדם.

בהמשך התורה אנו מוצאים את הפן השני של הבגד – זה המתמקד דווקא בגילוי שהבגד מבקש לומר, ובהצהרת החיים שיש בו. בדרכה המיוחדת של התורה – “חוקים ומשפטים צדיקים” – מלמדת התורה דרך מצוותיה עניינים רבים הקשורים לבגדיו של האדם. היא אוסרת על לבישת כלאיים – שעטנז, ומאתגרת בכך את המחשבה הרוחנית המחפשת את מה שהתורה מלמדת דרך איסור זה; היא מצווה על בגדי כהונה לכבוד ולתפארת, ומתוך כך מורה לנו כי בגדיו של האדם אינם רק כיסוי, אלא גם הבאה לידי ביטוי של תהליכים פנימיים עמוקים; היא אוסרת על הטשטוש בין המינים בהחרגת בגדים של גברים על נשים ובגדי נשים על גברים; יש בה דיני טומאה וטהרה מיוחדים הנוגעים לבגדים, ובעיקר כשאנו עוסקים בדיני צרעת, ועוד. בכך הופכים עיצוב הבגדים ולבישתם לנושאי בשורה, ואין אנו מתייחסים אליהם כאל נושאים טכניים בלבד.

והתורה מצווה גם על השימוש בבגד, על ידי כל גבר, ככלי נשיאה של קדושה – הציצית. הציצית היא בגד הכהונה המיוחד שחייב בו הלובש בגד של ארבע כנפות. היא מוקבלת לבגד הכהונה בדרכים רבות: למן צורת הכתיבה של המילה (בתורה היא מופיעה בכתיב: “ציצת” – המזכיר מאוד את הציץ); יש עליה, כמו על הציץ, פתיל תכלת; התורה שבעל פה לימדה מתוך התורה שבכתב שרק ציצית ובגדי כהונה יכולים להיות בגדים כלאיים, דבר הקושר אותם האחד לשני; ועל שני סוגי הבגדים נאמר שהם לזיכרון. ואכן, דרך הבגדים נצטווינו לזכור: לזכור את מה שאנו מתרחקים ממנו (“ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם), ולזכור את מה שאנו מבקשים להתקרב אליו (“וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ד’ ועשיתם אותם”), ובעיקר: את מה שאנו רוצים להגיע אליו: “והייתם קדושים לא-לוהיכם”).

במישור הטכני, אפשר להיפטר ממצוות ציצית על ידי הימנעות מלבישת בגד בעל ארבע כנפות. ברם, מדובר בהחמצה גדולה של לבישת ה”מדים היהודיים”. יותר מאשר חליפה וכובע, יותר מאשר כיפה, יותר מאשר שטריימל וקפוטה, יותר מאשר כל צורת לבוש אחרת – מהווה הציצית את הביטוי העמוק ביותר לתפקידו של הבגד בביטוי עולמו הרוחני של האדם, ובהצבת יעדים המושכים אותו כלפי מעלה.

פרשת שלח אפוא היא גם קריאת התעוררות מיוחדת למקומה של הציצית בלבוש המתחייב. במקום לחפש דרך להתחמק ממנה, או לפטור את עצמנו בהתעטפות בטלית במשך זמן התפילה – אנו קרואים על ידה לקיים את מצוות העשה של לבישת ציצית, ועל ידי כך לזכות ללבוש את המדים המיוחדים באמת שנקבעו כצורת הלבוש המחייבת על פי התורה.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.