"ונשיא בעמך לא תאר" – האם דמו של שליח ציבור מופקר ?

חובותיו של מנהיג

מעמדו של מנהיג ציבורי הינו מעמד מורכב מאוד. מחד גיסא, משעה שאדם נוטל על עצמו את משימת ההנהגה הוא חשוף לחובות מיוחדים: חובת הנקיות והשקיפות של מעשיו ("והייתם נקיים מד' ומישראל" (במדבר לב, כב)); חובת ההיזהרות משכרון הכוח וניצולו (פרשת המלך, ספר דברים פרק יז); חובת הזהירות מלקיחת שוחד והטיית שיקולים; חובת הזהירות גם מנטייה לצד החלש כאשר החלש אינו צודק ("ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), ועוד ועוד. מבט רחב על מצוות התורה מלמד על התייחסות רחבה לכל הסוגיות האלה, ועל הציפיות העצומות ממנהיגות ציבורית. לא לחינם התווה יתרו את הנדרש ממנהיג העוסק בשיפוט והנהגה כאחד: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע…" (שמות יח, כא).

יש לכבד מנהיג

בד בבד, מנהיג ציבורי צריך לזכות בהגנה מיוחדת. כשהוא משרת ציבור, כבודו הוא כבוד הציבור, ומאבק לא הוגן נגדו הוא מאבק נגד הציבור. לא זו בלבד, אלא שישנה סכנה גדולה מאוד בערעור האמון היסודי שניתן למנהיגות, כלשון המשנה במסכת אבות: "…הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ" (אבות פ"ג מ"ב).

על כן, התורה גם אסרה יחס מבזה למנהיגות, ואף הקדישה פסוקים מיוחדים לשמירת כבודם ותפקודם: "אֱלֹהִים (שופט) לֹא תְקַלֵּל, וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר".

אז איך מתייחסים למנהיג?

בציבוריות הישראלית אנו חייבים לקדם את שני ההיבטים. מחד גיסא, את ההליכה בדרך המחייבת את נציגי השלטון ביצירת מסגרות של שקיפות, הוגנות, ישרות, נקיות כפיים ומניעת ניגוד אינטרסים. 

מאידך גיסא, צריך להשיב לקדמות את כבוד המלכות. חשוב להדגיש כי אין מדובר במערכת חקיקה שתעצים את איסור "העלבת עובד ציבור" וחוקים דומים. לא כל תהליך צריך להיות מופעל על ידי חקיקה, שמכסה עוול אחד אך פוערת אחר (לדוגמה: הגבלה על חופש הדיבור והביקורת). 

דרכי פעולה

ניתן לעשות זאת בשתי דרכים שונות, וחובה ללכת בשתיהן. ראשונה בהן היא בשיבה לאווירה הציבורית של ויכוח ענייני, חובת אמירת אמת, ביקורת על נימוקים מניפולטיביים, שפה נקייה וכדו'. כל אלה לא נוצרים על פי חוק, אלא על פי נורמות ציבוריות ההולכות ומתפתחות. אחראים לכך מנהיגי הציבור, פלטפורמות התקשורת שמביאות את דבריהם, אנשי הרוח ואנשי המעשה, וכל מי ששותף באווירה יצירתית תרבותית. 

שני בהן היא מערכת הרתעה בפני אמירות שווא, תלונות שאין להן בסיס, ואפשרות תביעה כלפי שקרים גסים שהוטחו בהם. גם כאן צריך להיזהר, כיוון שמנגנון זה עלול להפוך לחרב פיפיות, ולאיום של בעלי שררה והון על המבקרים אותם. אולם האיזון חייב להיות במקום אחר מזה שהוא נמצא היום, ויש צורך לספק כלי הגנה (לא מתקפה !) לשליחי ציבור מפני קעקוע יכולתם לתפקד. גם דמם של אנשי ציבור לא הופקר.