המעגל ההלכתי של האבלות הוגדר בהלכה לשבעה קרובים: בן או בת זוג, הורים, אחים וילדים. זהו הגרעין היסודי של האבלות, הם החייבים לשבת שבעה, הם החייבים בדיני האבלות השונים, ואותם באים לנחם.
אולם, מעגל הנפגעים המשפחתי בפועל רחב בהרבה, והכאב המשפחתי הוא מהקשים ביותר. מקום מיוחד לכואבים יש לסבא ולסבתא, שנכדיהם נפלו או נפטרו.
זכינו בדורות האחרונים לאריכות ימים, לקשרים עמוקים שבין נכדות ונכדים ובין סבים וסבתות, והכאב שלהם הוא עצום, גם על נכדיהם, וגם על ילדיהם האבלים. המציאות המרה בה מביאים את נכדיהם ונכדותיהם לקבורה, במקום לזכות ולהיות נוכחים בחופתם, קורעת את נפשם, והם חווים אבל כפול – גם על הנכדים שנהרגו או נפטרו, וגם על בניהם ובנותיהם שחרב עליהם עולמם.
פורמלית, כאמור, הם לא עומדים במעגל האבלות המרכזי, והלכות אבלות הנוגעות לקרובים ביותר אינן חלות עליהם. אולם משפחתית הם נמצאים שם, במעמד מאוד מיוחד.
אך פעמים רבות, באופן פרדוכסלי, דווקא הם לא זוכים לנחמה, ונדחים לצדדים. הם בודדים יותר, בשל העובדה שאין הם מכירים חלק גדול מהחברים שבאים לנחום האבלים, בשל המציאות שחבריהם שלהם בדרך כלל אינם באים, וגם בשל העובדה שקשה להם לעקוב אחר המתרחש, בין מסיבות פיזיות ובין מסיבות תרבותיות. הצירוף של אבלות ובדידות הוא מהקשים ביותר הקיימים. פעמים שאין שומע למצוקתם, ואין להם מי שמאפשר להם לפתוח את לבם בפניו.
זו קריאה גדולה לתשומת לב גם אליהם. אין איסור הלכתי שהם יכללו עצמם במעגל האבלות, ומותר להם לנהוג מנהגי אבלות. ההלכה המקורית (שולחן ערוך יורה דעה שע, ו) פסקה אף שקיימת חובה של שותפות באבלות למי שהוא קרוב לנו. טוב תעשינה המשפחות עצמן אם תינתן הדעת לצירופם – למעגל היושבים, לשיח על הנפטר, ולשאר ההתרחשויות בשעת השבעה. על אחת כמה וכמה קרואים המנחמים להפנות את עצמם גם אליהם, לשמוע מהם את הזיקה העמוקה שהייתה להם, לפתוח פתח לביטוי כאבם הגדול, ולקשור את עצמם למעגל האבלות הגדול. רגישות רחבה זו היא חלק בלתי נפרד מניחום על האסון הגדול שהתחולל במשפחה.
אוי לנו שאנו בדור שבו יש מצבים שסבים וסבתות קוברים נכדות ונכדים. יכולתנו לרכך במעט את הכאב היא חלק מהריפוי שאנו זקוקים לו בעת הזו, כלפי כולם. יעטפנו הקב"ה בחסד וברחמים, וישלח מזור ונחמה למעגלים ההולכים וגדלים של הלבבות השבורים והכואבים, ויזריח על כולנו אור חדש.
