אחת התופעות המרתקות ביותר שיש במקרא, היא בני אדם שמתווכחים עם הקב"ה. נשים לב, שהקב"ה לא משתיק את המתווכחים ומבטל את דעתם – אלא להפך : עונה להם, משנה את דעתו, מתווכח וכד'.
מה ניתן ללמוד מהדיון של הקב"ה ואבימלך בפרשה שלנו?
מעצם הדיון אנו לומדים שיש עקרונות מוסריים אוניברסליים, שגם הקב"ה, כביכול, צריך לעמוד בהם. הקב"ה לא שולל את עצם טענותו של אבימלך – אלא מדבר איתו, מתווכח- ובסוף אפילו משנה את החלטתו הראשונה.
אפילו הקב"ה צריך לעמוד בנורמות האתיות שהוא בעצמו קבע. אנחנו לומדים שהרעיונות המוסריים האלה כל כך תקפים, שאין אנו יכולים כלל וכלל לבטל אום ולהתעלם מהם. אנחנו מחוייבים לעקרונות המוסריים האלו- שאילו הקב"ה בעצמו מחוייב אליהם.
מעצם הדיון עם אבימלך, אנחנו למדים על ההבחנה החשובה שבין צדיק לרשע. מקום שלא מבחינים בין צדיק לרשע, שבו לא מבחינים בין תום לב לרשע ממשי – זהו מקום לא מוסרי, שגם ריבונו של עולם מכבד עיקרון אתי זה. לא יתכן שלא נבחין בין צודק ללא צודק, בין מזיד לשוגג, בין טעות לבין אונס. זהו חלק בלתי נפרד מהחובות האתיות והמוסריות שלנו.
