מה צריך להיות מעמדם של כוהני הדת ומנהיגיה, בחלוקת הקרקעות?
זו שאלה מעניינת מאוד באופן כללי, אבל מבחינה אתית היא מעניינת במיוחד, וצריך להיזהר בשאלה הזאת מאוד.
מצד אחד, אם אנחנו רוצים שיהיו אנשים שיתמסרו לעבודת הקודש, שינהיגו את העם מבחינה רוחנית – אין בררה אלא לדאוג לאנשים אלו. לדאוג לפרנסתם, לדאוג להם למחיה, לפרנסה, כי בסופו של יום גם הם צריכים לשרוד.
מצד שני, יש בדבר זה סכנה עצומה. מעמד הכהונה וההנהגה הדתית יכול לצבור עושר, שיוביל לשחיתות מוסרית, ולעוולות רבים. ניתן לראות על ימין ועל שמאל מקומות בהם הכוח הדתי, בשילוב עם מעמד כלכלי, הוביל לפגמים אתיים רבים וגדולים.
מעניין לראות את הניגוד בין עם ישראל לבין כוהני מצריים, בפרשה שלנו. בעם ישראל, הכהנים מקבלים תרומות ומעשרות, והם אוכלים מן הקורבנות. אך מן הצד השני, אין לכהנים והלווים חלק ונחלה בארץ. אין להם קרקע, בעלות או שלטון.
לעומת זאת, כוהני מצרים בפרשת ויגש, נשארים על האדמה שלהם – למרות שכל תושבי מצרים מוכרים את האדמה לפרעה.
מי שרוצה שהכהונה תוביל מבחינה רוחנית – צריך לתת לה את האפשרות להתקיים.
אבל מצד שני – להגביל אותה, לתת לה סייגים וגדרים, כדי שלא תצבור כוח, עצמה, רשעות ושחיתות.
הכהנים המצריים נותרו על אדמתם; לכהנים בישראל אין חלק ונחלה בארץ.
חלק מהאתיקה של הדת, היא להגביל את המשאבים של מנהיגי הדת, והזהירות שלא לנכס נכסים גדולים בתוך מערכת אלוקית דתית.
