תורת ישראל מדברת בשלושה מישורי דיון כאשר היא עוסקת ביחסים שבין אדם לחברו. המישור הראשון הוא מישור משפטי, שבו הדיון הוא האם יש בסיס לתביעה משפטית הלכתית במערכת הקשרים שבין אדם לחברו. ההלכה הבסיסית לדוגמה פוסקת ש”קניין דברים אינו קניין”, ולמעשה אומרת שלא ניתן לתבוע לקיים הבטחות שלא נעשה עליהן קניין כלשהו. דוגמה נוספת לדבר היא קביעת ההלכה הבסיסית של “ביישו בדברים – פטור”, ועל כן אין תביעות הלכתיות של פיצוי על לשון הרע והלבנת פנים (במשך הדורות נוספו תקנות קהל המאפשרות זאת), וכן על זה הדרך.

מישור שני הוא מישור החובות המוטלות על האדם מול הקב”ה. על אף העובדה שקניין דברים אינו קניין, ועל כן אם יבטיח האדם הבטחה מסוימת לא יהיה אפשר לתבוע את קיומה בבית דין – האדם עצמו מחויב לעמוד בדיבורו. כך לימדו חכמים: “…אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק” (בבא מציעא מט, ב), וכדברי רש”י: “כלומר כשאתה מדבר הן או לאו – קיים דבריך והצדק אותם”. לא ניתן אפוא להפעיל מכשירים משפטיים במקרה כזה, אך מצוות ה’ אינה מצטמצמת רק למשפט, אלא גם למצווה.

השפה השלישית היא השפה הנבואית. גם אם הכול תקף מבחינה משפטית, גם אם אין מצווה המחייבת או האוסרת התנהגות מסוימת – השפה הנבואית אינה כולאת את עצמה רק בפורמליזם, כי אם עוסקת במרחב הרוחני. הדברים ידועים מאוד במצוות מסוימות, כמו בעיסוק בצום. יכול אדם להדר בכל מצוות הצום, ואף על פי כן לא לכוון כלל ליסודות הנבואיים שלו: “…הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם” (ישעיהו נח, ו-ז, הפטרת יום הכיפורים). אלה דברים שלא הוגדרו כמצוות מפורשות, אך הנבואה קוראת לבסס את הצום סביבם.

לעיתים הקריאה הנבואית הפותחת ברוח הכללית מאומצת בחלקה על ידי ההלכה המפורשת. הרבה מדיני שבת העוסקים בעובדין דחול נלמדים מפסוקים אלה בספר ישעיהו (נח, יג): “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי, וקראת לשבת עונג, לקדוש ה’ מכובד, וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר”.

חוקי אך בלתי נסבל

הדברים נכונים גם כשעוסקים בעניינים שבין אדם לחברו. אנו מוצאים לדוגמה את התיאור של מעגל העוני בספר נחמיה. הוא מתאר כך: “ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים. ויש אשר אומרים בנינו ובנותינו אנחנו רבים וניקחה דגן ונאכלה ונחיה; ויש אשר אומרים שדותינו וכרמינו ובתינו אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב; ויש אשר אומרים לווינו כסף למידת המלך שדותינו וכרמינו; ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו, והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ויש מבנותינו נכבשות ואין לאל ידנו, ושדותינו וכרמינו לאחרים” (נחמיה ה, א-ה).

זהו אחד מהמעגלים הטיפוסיים של העוני: משפחה גדולה נאלצה ללוות כסף. כדי להחזיר צריך אפוא להרוויח פעמיים: הן כדי לכלכל את ה”שוטף” והן כדי להחזיר את ההלוואה. כשזה בלתי אפשרי, נאלצים למכור חלק מהאדמה כדי להחזיר את הלוואה. אולם מכירה זו מקטינה את אמצעי הייצור של המשפחה, ואם כן היא נאלצת שוב ללוות, עד שלא נותר לה מוצא כי אם למסור את בניהם ובנותיהם לעבודה אצל משפחת המלווה.

האם מישהו נהג שלא כשורה? לא. אין בדברים כל בעיה משפטית. להפך, הלוואות צריך להחזיר, והמלווה אינו חייב לוותר עליהן. הוא גמל חסד עם משפחות עניות והלווה להן בשעת דוחקן, אך הכסף צריך לחזור אליו. גם המשפחות הלוות לא עשו דבר שלא כשורה. הן צריכות להתקיים. הן צריכות לשלם את המיסים – מידת המלך. הכול חוקי. הכול כשורה. אבל התוצאה היא בלתי נסבלת: עוד משפחה ועוד משפחה מוסרת את ילדיה לעבודה אצל בני אדם אחרים כדי לקיים את נפשה, והעשירים כמובן מתעשרים יותר. הנבואה אינה יכולה לקבל מציאות כזו, והיא מוחה נגדה בכל תוקף, פעמים רבות במקרא. זה כוחה של הנבואה – שאינה מתכנסת רק לשפה משפטית או מצוותית, אלא עוסקת ברוח הגדולה ובדרך שבה ראוי לחיות.

אחים ומרוויחים

משבר הדיור ומחירי השכירות במדינת ישראל הם סוגיה מעין זו. מבחינה הלכתית משפטית, אין כל איסור להעלות את דמי השכירות. אין מדובר באונאה, שהלא המחיר העולה הוא מחיר השוק, והוא שקוף מאוד. אומנם, הרמב”ם פסק כי על מוצרים חיוניים יש פיקוח מחירים, אולם מחירי הדיור אינם בכלל זה. הוא גם מסמיך את הציבור לעשות תקנות ציבוריות על הגבלת מחירים, אולם מסיבות רבות אין זה רלוונטי בהקשר של מחירי השכירות, ובכלל – הניסיון לכבוש מחירים באופן מלאכותי לא זו בלבד שלרוב אינו מצליח, הוא גם מביא נזקים רבים בכנפיו. באופן משפטי לא ניתן אפוא לתבוע את הורדת מחירי השכירות, וחוקי ההיצע והביקוש פועלים כאן בצורה הפשוטה ביותר.

קשה גם לדבר על מצווה מפורשת המחייבת את בעלי הדירות שלא להעלות את מחירי השכירות לרמה המקסימלית שהם יכולים. אין זה ברור כלל שיש להגן דווקא על השוכרים, ופעמים רבות דווקא בעלי הדירות הם אלה שזקוקים לכסף יותר מהשוכרים, ועתה ניתנת להם הזדמנות למלא את חסרונם. כל ניסיון לעגן את מחירי השכירות במשפט או במצווה נראה כלא עומד במבחן המקורות.

אולם, התוצאה הקיימת היום היא איומה. אנשים מאבדים את מקום מגוריהם. המציאות הזו מגיעה גם לחלק מהיישובים, שגם בהם מחירי השכירות הרקיעו שחקים. מדובר בטרגדיות אישיות, של משפחות גדולות שנאלצות לדחוק את עצמן לתוך בתים קטנים בהרבה ממה שמאפשר חיים ברווח, ואף בטרגדיות יישוביות, של התפרקות המסגרת החברתית והערבות ההדדית המסוימת שאמורה להיות בסיסה של הזהות היהודית שלנו.

התורה לימדה אותנו כי היחס שלנו זה אל זה צריך להיות כיחס שבין אחים: אחים אינם נמנעים מלהרוויח, ואינם חייבים לתת זה לזה מתנות חינם, אולם הם גם לא מעלים את המחירים בצורה הקיצונית ביותר האפשרית, והם מחפשים דרך שתאפשר להם להרוויח כראוי מחד, אך מאידך גם להתחשב במצוקת האחרים. המאבקים הגדולים שלנו על הזהות היהודית אינם יכולים להצטמצם בכשרות, גיור והשבת הציבורית. החתירה ליישובים תורניים אינה יכולה למצות את עצמה בכיסוי ראש, שעות לימוד תורה והפרדה בין המינים בלבד.

אנו קרואים אפוא להקשיב גם לדברי הנביאים ולרוח הגדולה העולה מקרבם. מעבר לחובות המשפטיות ולאיסורים הקשורים במצוות, צריכה להיות גם רוח גדולה של “וחי אחיך עימך”, ושל תזכורת מתמדת כי אנשים אחים אנחנו. אחים נוהגים בהתחשבות זה כלפי זה, ומחפשים את טובת הצדדים כולם.

יישובים תורניים יכולים להתבלט בכך שבעלי הבתים והמשכירים יסכימו להרוויח פחות מהמקסימום האפשרי, ועל ידי כך יביאו לידי ביטוי את הערבות ההדדית ואת החתירה לכך שכולם יוכלו לחיות ביחד. הם לא צריכים לוותר על האפשרות לקבל הכנסות גבוהות יותר בגלל חוקי הביקוש וההיצע; ברם, הם יכולים לגדור אותן ולשמוע גם את כאבם של שכניהם ושל חבריהם, ולזכור גם את הרוח הכללית של האומה, שצריכה להיות משיבת נפש בעת הזו.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.