תקציר
הדילמה
כיצד יש להתייחס לקבוצה באוכלוסייה שאיננה שומרת על התקנות? האם התנהגותה משפיעה על סדרי הקדימות בכל הנוגע לטיפול בפרטים המשתייכים לקבוצה זו?

עמדת היהדות
יש להניח כי לא ניתן לקבוע בצורה חד־משמעית מי התרשל בשמירת הכללים ואשם במצבו. כמו כן איסור ענישה קולקטיבית הוא יסוד מוסד בתורה ובהלכה. אמנם העובדה שאסור לפגוע בזכויותיהם של פרטי הקבוצה אינה פוטרת את כל המעורב בסוגיה בהתבוננות עצמית. מבחינה ערכית, בכל מקרה של ספק צריך להנחות אותנו הכלל “הווי דן את כל האדם לכף זכות” (משנה, אבות א, ו). כלל זה איננו רק הכרעה מוסרית, בהתאם לאופייה של מסכת אבות, אלא זו גם מצוות עשה. מתוך מצוות תוכחה, ניתן ואף חובה לבקר את הזולת ולדרוש ממנו לתקן את מעשיו, אולם אסור שתכליתה של הביקורת תהיה הכפשה של ציבור אחר – אלא ניסיון להשפעה ולתיקון. לבסוף ראוי להציג כיוון פעולה הנוגע לאדם עצמו (ואף לציבור מסוים) המואשם בהתרשלות בשמירה על בריאותו.

מסקנות
כאשר מדובר ביחיד שפשע ואחראי בוודאות גמורה למצבו, יש לבחון מתן קדימות למטופלים שלא אשמים במצבם. מבחינה מעשית, קיים קושי להגדיר מי אשם במצבו, ולא נכון שהמערכת תשקיע את משאביה המוגבלים בקביעת האשמה. חובה להימנע מהכללות, ואין להגדיר ציבור כפושע. אין לפגוע בקבוצת אוכלוסייה מסוימת, גם אם חלקה הגדול מתנהל בצורה לא ראויה. “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!”. כאשר ניתן לפרש התנהגות של אדם או של קבוצה לחיוב או לשלילה, יש לדון אותם לכף זכות. העובדה כי לא מופעלות סנקציות כלפי האחראים למעשיהם, כגון מי שאיננו שומר על התקנות שפורסמו, והוא הדין למי שמכליל ומאשים ציבור שלם, אינה פוטרת אותם מעשיית תשובה על מעשיהם. אם הם פגעו באחרים – חובה עליהם למצוא דרך לרצות את הנפגעים ולבקש את סליחתם.

1. רקע

אתגר הקורונה הוא ‘אירוע מתגלגל’. התקנות החוקיות שקובעת המדינה להתמודדות איתו הולכות ומחמירות, ויחד איתן גוברת המודעות לסכנה. בין השאלות העומדות לפתחנו נוכח מצב עניינים זה הן: כיצד יש להתייחס לקבוצה באוכלוסייה שאיננה שומרת על התקנות? האם התנהגותה משפיעה על סדרי הקדימות בכל הנוגע לטיפול בפרטים המשתייכים לקבוצה זו?

בנייר העמדה האתי־הלכתי ‘אחריות המתרפא’ עסקנו בשאלת האחריות המוטלת על אדם שהביא – במידה כזו או אחרת – למחלתו.1 אלו הם דברי הסיכום שכתבנו שם:

  1. בכל מקרה, גם כאשר מוטל על הציבור לממן את הטיפול, יש לבחון את גביית התשלום לאחר הטיפול (כגון בניכוי מקצבה שמקבל המטופל) אם באופן מלא כפי הוצאות הטיפול, אם בשיעור דמי הביטוח (כאשר לא שולמו כנדרש לפי החוק).
  2. כשמדובר בטיפול רפואי מציל חיים, על הציבור לממן את הטיפול גם כשהוא נגרם באשמת המטופל; אולם כאשר המטופל נטל על עצמו סיכון מוחשי ומובהק ללא הצדקה, יש לבחון מתן קדימות לחולים אחרים.
  3. בטיפול רפואי שאינו מציל חיים, כאשר המטופל נזקק לטיפול רפואי באשמתו בפעם השלישית, יש לבחון את חובת הציבור למימון הטיפול. כאשר המטופל מתמיד ביודעין בניהול אורח חיים שמסכן את בריאותו, אף טרם נזקק לטיפול, יש לבחון מתן קדימות לשירותים אחרים.
  4. המסקנות האמורות מוגבלות רק למקרים שבהם נבחן הקֶשר בין הטיפול הרפואי הנדרש לבין נטילת סיכונים על ידי המטופל שמחייבים טיפול זה, עד שברור למעלה מכל ספק כי החולה אשם באופן מובהק במצבו, כי הצורך בטיפול רפואי הוא תוצאה הכרחית של מעשיו וכי הסיכון במעשים אלו ידוע ומפורסם לכול.

נוכח המסקנות הללו יש אפוא לנקוט משנה־זהירות קודם קבלת החלטות מעשיות בנושא מורכב זה. אכן, הדיון בנייר העמדה הנ”ל נערך בהקשר של חולה מסוים וידוע, ואילו כאשר מדובר בשאלות ציבוריות – השאלה הופכת מורכבת בהרבה, לדוגמה משום שסכנת ההכללות, הפגיעה הלא־הוגנת והלא־מוסרית במי שלא פשע היא מסובכת הרבה יותר. נייר עמדה זה נועד להתוות את הקווים הכלליים המשמשים בסוגיה זו.

2. עקרונות

1.2. לא ניתן לקבוע בצורה חד־משמעית מי התרשל בשמירת הכללים ואשם במצבו

יש להניח כי הקביעה שכלל האוכלוסייה ביישוב מסוים זלזלה בכללים היא קביעה שגויה מבחינת עובדתית, אך גם הניסיון לקבוע שאדם מסוים לא שמר על הכללים מחייב הוכחה. כדי להוכיח זאת, יש צורך להקצות משאבים רבים לחקר האשמה, ומשמעות הדבר היא שבמקום שהרופאים, והמערכת כולה, יהיו עסוקים ברפואה ובהצלה, הם יעסקו בשאלות צדדיות אלו. אלא שרופאים צריכים לעסוק ברפואה: לזה הוכשרו, לכך הם צריכים להקדיש את מאמציהם, וככל שיצילו יותר אנשים – ימלאו את תפקידם האמיתי.

לא זו אף זו: גם אם יתברר כי מאן־דהוא לא שמר על הכללים אין זאת אומרת בהכרח כי הוא פושע ומזיד. אומנם הכללים והאזהרות שפורסמו על ידי הרשויות הם חד־משמעיים, אבל יחד איתם מצאנו עמדות – גם של בעלי מקצוע – הממעיטות בהערכת הסכנה ומסתייגות מההגבלות החמורות שהטילו הרשויות על האזרחים. לפיכך, את מי שלא שמרו על התקנות אפשר לדון כשוגגים, משום שסמכו על חוות דעת אחרות, וחובת ההוכחה תחזור שוב אל המערכת, העמוסה בלאו־הכי, שתצטרך לקבוע מי מזיד ומי שוגג.

2.2. איסור ענישה קולקטיבית

יסוד מוסד בתורה ובהלכה הוא “איש בחטאו יומתו” (דברים כד, טז). תביעה זו מוצגת כתביעה מוסרית מהקב”ה, הן על ידי אברהם – חָלִלה לך מעֲשֹׂת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה כַצדיק כָּרשע, חָלִלה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט?!” (בראשית יח, כה); הן על ידי משה – “האיש אחד יחטא ועל כל העֵדה תקצֹף?!” (במדבר טז, כב). הר”ן הסביר שאומנם הלכה זו פשוטה היא, ולא הייתה צריכה להיאמר, אך היא באה להזהיר “שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעון האב או על האב בעון הבנים, והיינו דכתיב ‘ובני המכים לא המית’ (מלכים־ב יד, ו)”.2 לכן ברור כי לא ניתן למנוע טיפול רפואי מקבוצה חברתית מסוימת או מעיר כלשהי, אפילו אם ניתן להוכיח שרוב אנשיה התרשלו במזיד בשמירה על בריאותם.

3. כיווני פעולה

העובדה שאסור לפגוע בזכויותיהם של פרטי הקבוצה אינה פוטרת את כל המעורב בסוגיה בהתבוננות עצמית. בדומה ליחס העקרוני בין חופש הדיבור לבין איסור לשון הרע – לכל אדם יש חופש דיבור, הוא רשאי להביע את דעתו בכל עניין, ואין זכות לאחר להשתיק אותו; אולם זכות זו איננה פוטרת אותו מן החובה לשמור על הלכות לשון הרע3 – כך גם כאן: זכותו הבסיסית של כל אדם לטיפול רפואי, וחובת הכלל לדאוג לכל פרט, אינן גורעות מחובתו של האדם לשמור על עצמו ועל סביבתו, כפי שהיא מתמצית בדברי התוספות: “דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק”.4 לאור חובה זו של היחיד, תפקידו של העומד כנגדו הוא לפעול בשני כיוונים, שלעיתים נראים מנוגדים.

1.3. “הווי דן את כל האדם לכף זכות”

כאמור, אין זה פשוט לקבוע מי שמר על התקנות ומי עבר עליהן, ומי התרשל במזיד ומי בשוגג. מלבד הקושי המעשי להכריע בשאלות אלו, והעומס שיוטל על המערכת אם תידרש לעסוק בהן, הרי שגם מבחינה ערכית, בכל מקרה של ספק צריך להנחות אותנו הכלל “הווי דן את כל האדם לכף זכות” (משנה, אבות א, ו). כלל זה איננו רק הכרעה מוסרית, בהתאם לאופייה של מסכת אבות, אלא זו גם מצוות עשה.5 יש להדגיש שהחובה לדון לכף זכות נתבארה על ידי הראשונים כהכרעה במצבים של ספק, שניתן לבארם לכאן ולכאן, ולא במקום שוודאי נעשה מעשה לא ראוי.6

2.3. מצוות התוכחה

מטבע הדברים, אנו רגילים לחפש את האשמה אצל הזולת, ואפשר לעגן זאת גם במצוות תוכחה, אך ראוי שנבחן את מצוות התוכחה ואת הקשרה בפסוק. הכתוב אומר “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא” (ויקרא יט, יז). הכותרת המקדימה אפוא את חובת התוכחה היא איסור השנאה, ומכלל זאת יש ללמוד כי התוכחה צריכה לבוא ממקום של אהבה ודאגה לזולת ולא ממקום של שנאה. על פי דברי רש”י (“לא תלבין פניו ברבים”), חלקו האחרון של הפסוק, “ולא תשא עליו חטא”, בא לנתב את התוכחה למקום נכון: תוכחה שמטרתה האשמת הזולת לא רק שאיננה מועילה אלא גם יוצרת בעיות אחרות (כגון פגיעה במקבל התוכחה). תוכחה צריכה לעורר את האדם לעשות תשובה ולתקן את עצמו.7

לענייננו, ניתן ואף חובה לבקר את הזולת ולדרוש ממנו לתקן את מעשיו, אולם אסור שתכליתה של הביקורת תהיה הכפשה של ציבור אחר – אלא ניסיון להשפעה ולתיקון. התוכחה צריכה לבוא מאהבה ולא משנאה. ואכן, רק ביקורת הנובעת מאהבה עשויה להשפיע ולהביא לרצון לתיקון.

3.3. החובה המוטלת על האדם עצמו

לבסוף ראוי להציג כיוון פעולה הנוגע לאדם עצמו (ואף לציבור מסוים) המואשם בהתרשלות בשמירה על בריאותו. העובדה כי החברה אינה יכולה לפגוע באדם המפר את ההוראות, ואף אינה רשאית לעשות זאת, איננה פוטרת אותו מלבחון את עצמו בכנות – מול מצפונו וצו מוסריותו ומול א־לוהיו.8 דברים חמורים נאמרו על המזיק את הציבור ועל מי שבעטיו נגרמה פגיעה ציבורית. חלק מיסודות התשובה הם הכרה בעוון ובקשת סליחת הנפגעים.9 כאשר הנפגעים הם כלל הציבור, בקשת הסליחה קשה מאוד ומעכבת את התשובה, אך איננה מונעת אותה.10

4. סיכום ומסקנות

1.4. כאשר מדובר ביחיד שפשע ואחראי בוודאות גמורה למצבו, יש לבחון מתן קדימות למטופלים שלא אשמים במצבם.

2.4. מבחינה מעשית, קיים קושי להגדיר מי אשם במצבו, ולא נכון שהמערכת תשקיע את משאביה המוגבלים בקביעת האשמה.

3.4. חובה להימנע מהכללות, ואין להגדיר ציבור כפושע.

4.4. אין לפגוע בקבוצת אוכלוסייה מסוימת, גם אם חלקה הגדול מתנהל בצורה לא ראויה. “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!”.

5.4. כאשר ניתן לפרש התנהגות של אדם או של קבוצה לחיוב או לשלילה, יש לדון אותם לכף זכות.

6.4. העובדה כי לא מופעלות סנקציות כלפי האחראים למעשיהם, כגון מי שאיננו שומר על התקנות שפורסמו, והוא הדין למי שמכליל ומאשים ציבור שלם, אינה פוטרת אותם מעשיית תשובה על מעשיהם. אם הם פגעו באחרים – חובה עליהם למצוא דרך לרצות את הנפגעים ולבקש את סליחתם.


לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. ‘אחריות המתרפא’.
  2. חידושי הר”ן, סנהדרין כז ע”ב. הפסוק עוסק באמציה מלך יהודה, שנפרע מההורגים את אביו אך נמנע מלפגוע בבני משפחותיהם.
  3. ראו למשל, הרב יובל שרלו, תקשורת – אמצעי חיוני לחופש הדיבור; נעם סולברג, ‘זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת’; גיליונות פרשת השבוע: משרד המשפטים, גיליון 29 (תשס”א).
  4. תוספות, בבא קמא כג ע”א, ד”ה וליחייב בעל הגחלת.
  5. ספר המצוות לרמב”ם, עשה קעז; וראו בהרחבה https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=4252.
  6. ראו פירוש רש”י למשנה: “על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן”, וכן פירשו הרמב”ם, רבנו יונה ועוד. להרחבה ראו https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=4252.
  7. ראו תשובה באתר ‘צהר לאתיקה’: סערת הקורונה – האם יש לצפות ממנהיגי הציבור החרדי שיכירו בטעות ויחזרו בתשובה?.
  8. משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ב.
  9. “אף על פי שהוא נותן לו [= שהמזיק משלם על הנזק], אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו” (משנה, בבא קמא ח, ז); “עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו” (משנה, יומא ח, ט); וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, או”ח, תרו, א.
  10. משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ד, הלכות ג, ו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.