רבקה אמנו הצדקת הנכיחה במעשיה המופתיים את החסד הגדול שעלינו ללמוד ממנה. בהיות האיש הזר שביקש שתטה את כדה ותשקה אותו מנוע כנראה מלהגיע אל הבאר בעצמו – היא הציעה כי תמלא את מבוקשו בהיקפים הרבה יותר גדולים, "ותשאב לכל גמליו". בכך נכנסה למשפחת אברהם אבינו, וביחד עם יצחק היוותה את הנדבך השני בהקמתו של עם ישראל. מעשיה נחרתו לדורות, השפיעו על נשים וגברים, ונראה כי תרבות החסד של האומה יונקת מאוד מפעולותיה של רבקה אמנו.
פרשנות זו למעשיה מבוססת על ההנחה כי העבד היה מנוע לעשות כך בעצמו. אפשר שחוקי המזרח התיכון הקדומים לא התירו לגבר לבוא לבאר בשעה שהנשים נמצאות שם, אפשר שהוא נדחה מפני שהיה הלך זר, ורק אם תהיה מישהי שתשאב לו הוא יוכל להשקות את הגמלים וכדו'. הצד השווה שבכל אלה הוא הוודאות כי מדובר אכן בצורך אמיתי של העבד, ובזכות הגדולה למלא את הצורך הנחוץ הזה. בד בבד, לעולם יש לזכור את דברי הרמב"ם על הצדקה, בהם הוא מבקר את מי שצריך צדקה ואינו נוטל אותה, אך כמובן הרבה יותר את מי שלא זקוק לה ונוטלה שלא כדין: "כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול, וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'…" (סוף הלכות מתנות עניים).
התורה אינה מספרת שרבקה אמנו התלבטה האמנם זה כך או כך. גם אנו איננו יכולים לעשות זאת לגבי מעשה רבקה, שהרי אין אנו יודעים את המציאות לאשורה, ומה היו שיקוליה בריצתה מהבאר לשוקת, אך אנו מכירים את ההתלבטות הזו היטב. קו גבול דק מאוד עובר בין התמסרות, רצון טוב, חסד, התגייסות למשימה וכדו', ובין השפלה, ניצול, חילול הרצון הטוב, התנכרות לו ובוז כלפיו. אנו עצמנו חווים את הדילמה הגדולה הזו בשעת הגיוס. צאצאי רבקה אמנו אנחנו, ואנחנו חלק מציבורים רבים המוכנים להתמסר, להתגייס, לצאת לעזרת ישראל מיד צר, לשרת מאות ימים במילואים, לספוג הפסדים רבים – בין כלכליים ובין זוגיים, אך לדעת כי אנו עושים את המעשה הנכון לטובת עם ישראל, ומממשים את החובות שיש לנו כלפי ארץ ישראל וכלפי אמונתנו. זכות גדולה היא להיות חלק מציבור רחב במדינת ישראל שזו עמדתו הבסיסית, ומכוחה הוא נלחם ושותף בתקומת ישראל המחודשת.
אבל ככל שתגבר חס וחלילה התחושה שהתנועה המיטיבה הזו מנוצלת על ידי אחרים, מגוונים שונים של החברה הישראלית, ותתעצם התחושה כי אין מדובר בהיחלצות למען האומה אלא בתחושה של "פראייריות" – אנחנו נימצא בסכנה עצומה. השחיקה הגוברת של אנשי המילואים, סטירת הלחי שהם סופגים שלא ניתן לרככה על ידי הטבות כלכליות, הסיבות שמביאות אחרים שלא לעשות את מה שהמוסר ההגינות החוק וההלכה מחייבים – מביאים לפיקוח נפש לאומי של ממש. הפלפולים האזרחיים השונים מכיוון אחד, והפלפולים ההלכתיים מכיוון שני, יפים היו כאשר היו שתי אפשרויות. ברם, משעה שמדובר בסכנה ממשית של קריסת הצבא – הם מסכנים סכנה של ממש את קיומנו, ומחלישים את עוז הרוח של הממשיכים לבוא כראוי ולהילחם למען עם ישראל.
קריאה לכל הנמצאים מחוץ למעגלי הצבא, מכל רבדי החברה הישראלית, וקריאה למחוקקים שלא לפעול בניגוד לרוח זו – חיונית עתה, ואין לנו את הפריבילגיה שלא לעשות כך.
