בין שאר ההשפעות של הקורונה ניתן להבחין גם במשמעותה ביחס לאנשים עם מוגבלויות. החובה המוסרית היא לפעול כדי להטמיע בכולם את ההכרה כי העולם לא ניתן ואינו שייך רק לאלה שאין להם בעיות נגישות מסוגים שונים – נגישות פיזית, אתגרי ראיה, מתקשי שמיעה וכדו’ – ומוטלת חובה על כולם לאפשר לכל אדם למצות את כל האפשרויות.

בימי הקורונה מתברר בראש ובראשונה כי המינוח “אנשים עם מוגבלות” הוא הרבה יותר רחב מאשר נראה היה קודם לכן. המינוח “רקע רפואי” ודומיו חושף לנגד עינינו כי למעשה רבים הם בעלי מוגבלויות מסוגים שונים. הקורונה מגבילה את התנועה והנגישות למאות אלפי בני אדם, ברמות שונות.

חוסר הנגישות מתחיל כבר במי שנזקק לתחבורה ציבורית, והיא הרבה פחות זמינה; הוא ממשיך בכך שהתו הסגול מחייב מספר אנשים מוגבל במקומות שונים, והדבר מפתח את חוקי הג’ונגל, ומי שמהיר יותר – זוכה בדברים; ועל כל אלה – חוסר ההנגשה הכללי שאנו מכירים לאורך השנה כולה. 

והיא פותחת את העיניים להכיר בכך שזו סוגיה רחבה, הנוגעת למכלול שלם של החברה. אנשים בעלי “רקע רפואי” לדוגמה אינם רק זקוקים להגנה גדולה יותר, ולריחוק חברתי משמעותי יותר בימי הקורונה. מודעות לקיומם מלמדת למשל כי במקום בו אין מעלית –הדבר נוגע לא רק ליושבים בכסא גלגלים בלבד, אלא גם למי שעבר התקף לב, לבעלי כושר גופני לקוי וכדו’, וככל שהאוכלוסייה מזדקנת – כן הדבר משמעותי יותר.

גם המונח “נגישות” מקבל משמעות אחרת. רבים מתוכנו, בעיקר האוכלוסייה המבוגרת, אינה עומדת בקצב השינויים הטכנולוגיים. יכולתם של בני הגיל המבוקר להשתמש בקיצורי הדרך המחשב, בשיחות וואטסאפ עם נותני שרות, אפילו ללחוץ על הלחצנים הראויים במכשיר הטלפון במענה קולי מסובכת מאוד. הם אנשים עם מוגבלות בתחומים האלה, ולאחר שנים רבות של שיחות טלפון והליכה פיזית לקופת החולים או לבנק – קשה מאוד להתרגל לכללי הפעלה אחרים.

גם המודעות לאתגרי הנגישות של המתקשים בשמיעה מתעצמת יותר בעידן הקורונה. אחד הכלים העיקריים בהם מי שאינו שומע היטב משתמש הוא קריאת השפתיים של האדם העומד מולו. אי אפשר לקרוא את תנועת השפתיים כאשר לובשים מסכות, וממילא יכולת ההתקשרות היא הרבה יותר נמוכה.

הכלי הראשוני המאפשר הנגשה הוא דיבור, עוד לפני התנועה הפיזית עצמה, וכשהוא נחסם ואינו נגיש – הקושי הולך וגובר. היבט נוסף של הנגישות נוגע לדוגמה לבתי הכנסת – רק מספר מצומצמם של מתפללים יכול להיכנס למבנה עצמו, וכל קהילה מחויבת לבחון האמנם היא הנגישה את התפילה למי שאכן זקוק לכך.

יום ההנגשה הבינלאומי השנה הוא אפוא הזדמנות גדולה לשינוי דרכי הסתכלות. אין אנו יודעים האם כל המחשבות שלנו בזמן הקורונה ישרדו גם שהיא תמוגר. יש הסוברים ששום דבר לא ישתנה ונחזור להתנהג כרגיל, ובכלל זה אטימות לשאלות הנגישות; יש הסוברים כי השינויים הם דרמטיים, ומשקעי הקורונה לא ימחקו במהרה.

בשל העובדה שרק העתיד יחשוף מי צודק בוויכוח הזה – מוטל עלינו להסתכל על יום הנגישות השנה כהזדמנות המאפשרת לנו לבחון שוב ושוב עד כמה אכן התפתחה רגישות ואחריות להתמודדות עם שאלות הנגישות, ולמציאת הדרך הראויה לנהוג בה. 

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.