השימוש בעד מדינה במשפטי שוחד [נייר עמדה]

1. הצגת הנושא

עד מדינה הוא אדם שהיה שותף לביצוע עבירה ומעיד כנגד שותפיו לעבירה, בתמורה לטובות הנאה מגוונות כגון: חסינות מפני העמדה לדין, הבטחה להקלה בעונש, וסגירת תיקים פליליים אחרים. בשנים האחרונות גוברת ההסתייעות בעדי מדינה ונעשה בהם שימוש בכמה פרשיות שנגעו לבכירים בשלטון. בנייר עמדה זה נעסוק בדילמה האתית שמעורר הֶסדר השימוש בעדי מדינה.

2. הדילמה האתית

הבעיה המרכזית בשימוש בעד מדינה היא הפגיעה בעיקרון היסודי שלפיו עבריין צריך לבוא על עונשו – בין אם הענישה מבוססת על התועלת שבהרתעת הציבור, על שיקולי גמול,  או על הצורך בהגנת הציבור מפני מי שביצע עבירה – ועיקרון זה רלבנטי גם כאשר העבריין הסכים להעיד כנגד שותפיו. מלבד זאת, השימוש בהסדר זה עשוי לגרום למשטרה להתאמץ פחות בחקר המקרים, משום שהיא יכולה להגיע למידע הדרוש לה בקלות רבה יותר – באמצעות הסכם עם שותף לפשע. נוסף על כך, הרתעת עבריינים עלולה להיפגע אם יֵדעו שביכולתם להיפטר מעונש בתמורה להסגרת שותפיהם לפשע. לבסוף עולה השאלה מהו הערך שיש, אם בכלל, לעדותו של אדם היודע שגורלו תלוי בעדותו וכי אם יחזור ממנה עלולה התביעה לבטל את ההסכם עימו.

מאידך־גיסא, פעמים שעדותו של עד מדינה היא האפשרות היחידה העומדת בפני המשטרה ומערכת המשפט כדי למצות את הדין עם עבריינים מסוכנים יותר מהעד, עם עבריינים שביצעו עבירות חמורות יותר, או עם עבריינים שרבה התועלת החברתית שבחשיפתם. יתר על כן, ישנם תחומי פשיעה – ובכללם תחומי השחיתות ציבורית ונטילת שוחד – שאין כל אפשרות להתמודד איתם מבלי להסתייע בגורם שהיה מעורב בפשע. תועלת אחרת מהסדרי עד מדינה היא השפעתם החיובית על הרתעת עבריינים שיחששו מפני חשיפת פשעיהם.

החוק מתייחס למעמדו הייחודי של עד מדינה וקובע שעדותו טעונה סיוע,¹ אך אינו קובע כללים בשאלה מתי ראוי להשתמש בהסדר זה. לצד החוק, ישנה הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה אשר מנסה להסדיר את פרטי העניין:² עיקריה הם שעבריין צריך לבוא על עונשו ולכן יש לעשות שימוש בעד מדינה רק במקרים חריגים, ובדרך כלל רק לאחר שהרשויות מיצו את אפיקי החקירה הרגילים. שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון הם: מידת מרכזיותו של העד בביצוע העבירה אל מול התועלת והערך הציבורי שעדותו יכולה להביא; ואישיותו של העד ואמינותו. עם זאת, גם לאחר הנחיות אלו ישנו מקום נרחב לשיקול דעת – בשאלות האם ייחתם הסכם עד מדינה ובאילו תנאים – אשר נתון בידי הפרקליטות.

3. עמדת היהדות

1.3. הקדמה: הבחנה בין המשפט ההלכתי־קלאסי למשפט לצורך השעה

המשפט הפלילי ההלכתי מורכב משני חלקים: האחד, שניתן לכנותו 'הלכתי־קלאסי', ובו כללים המגבילים מאוד את יכולת ענישת העבריין – הן במישור קבילוּת הראיות והעדויות, הן במישור העונשים האפשריים; השני, המכונה 'ענישה שלא מן הדין', כולל סמכות לענישה החורגת משורת הדין לצורך השעה, ומאפשר לקבל ראיות הפסולות לפי סדרי הדין הקלאסיים ולהטיל עונשים שאינן מותרים לפי הדין הרגיל; כל זאת מתוך ההבנה שאי אפשר לקיים סדר חברתי ולהרתיע עבריינים בלא חריגה משורת הדין.³ לענישה שלא מן הדין ושימוש בסמכות לצורך השעה ישנן דוגמאות רבות בספרות השו"ת. ⁴ לפי רוב הדעות, סמכות זו מוקנית גם להנהגה הציבורית ולא רק לבית הדין.⁵ מאידך־גיסא, הפוסקים ציינו כי גם לסטייה זו יש גבולות וכי יש להיזהר מפגיעה חמורה בעקרונות המשפט ההלכתי־קלאסי.⁶

2.3. פסלות עד מדינה במשפט ההלכתי הקלאסי⁷

1.2.3. פסול משום קבלת שכר על העדות: בעיני המשפט ההלכתי־קלאסי, יש כמה נימוקים שבגינם פסולה עדותם של עדי מדינה. ראשית, העד מקבל טובת הנאה על עצם נכונותו להעיד, בעוד לפי ההלכה עד חייב להעיד בחינם ולדעת פוסקים רבים אם קיבל שכר על כך – עדותו פסולה.⁸ בעיה זו קיימת גם כשהעד מקבל שכר משני הצדדים כלומר כשאין לו סיבה להעיד לטובת צד אחד.

2.2.3. פסול נוגע בדבר: בעיה חמורה יותר קיימת כשהעד מקבל טובת הנאה מאחד הצדדים בתמורה לעדותו, באופן שיש לעד עניין משמעותי שעדותו תתקבל. פסול זה מכונה 'נוגע בדבר',⁹ ולדעת פוסקים רבים אין צורך שיהיה מדובר דווקא בנגיעה ממונית.¹⁰

3.2.3. פסולים נוספים: מלבד כל זאת, לתורה ישנן דרישות מחמירות מאוד לקבילוּתה של עדות: נדרש שהעד לא יהיה עבריין הפסול לעדות; שתהיה זו עדות של שני עדים; ולשם ענישה נדרש, בתחומים מסוימים, שהעד יתרֶה בעובר העבירה לפני ביצועהּ.¹¹  דרישות אלו אינן מתקיימות בעד מדינה.

3.3. שימוש בעד מדינה בענישה לצורך השעה

הצורך בשימוש בעד מדינה, לכל הפחות בתחומי הפשיעה שאין באפשרות המשטרה להתמודד עימם בלא עדי מדינה, הוסבר יפה לעיל. יתרה מזאת, בכל הנוגע לשוחד ושחיתות ציבורית הדבר נוגע לאושיות שעליהן מושתתת החברה, שכן מנהיגות מושחתת פוגעת בחברה כולה שאינה יכולה להתקיים כך.¹² משום כך נקודת המוצא היא שהשימוש בעד מדינה הוא בגדר צורך שעה.

4.3. התנגדויות אפשריות

1.4.3. הקדמה: ישנו פער מסוים בין שפיטה לצורך שעה בתחום סדרי הדין, שבה נקטו חכמים לאורך הדורות וכללה בין השאר אישור על הרשעה עצמית והסתמכות על הפסולים להעיד, לבין השימוש בעד מדינה. ההבדל מתמצה בעיקר בשני תחומים: מהימנותו של העד והעידוד לביצוע עבירה. לצד זאת נזכר גם החשש מהיחס הסלחני לעבירות.

2.4.3. מהימנות: יש מפוסקי דורנו שטענו כי בשונה משאר פסולי העדות, שלגביהם יש בעיה בקבילוּת הראיות, בעדותו של עד מדינה יש גם בעיה של מהימנות ומשום כך לא ניתן לקבל את עדותו גם במסגרת צורך שעה.¹³ מאידך־גיסא, גם בחלק מפסולי עדות אחרים עלולה להתעורר בעיה זו, ובכל זאת מקבלים את עדותם, ויש בכך כדי לדחות את ההבחנה הנזכרת.¹⁴ נוסף על כך, אפשר לפתור בעיה זו על ידי תשומת לב אליה, כך ששהדיין ישקלל חשש זה ויקבל את העדות רק כאשר משוכנע באמיתותה (בהמשך נרחיב על מידת התמיכה שהעדות צריכה לקבל מגורמים נסיבתיים).

3.4.3. עידוד לבצע עבירה: כפי שצוין למעלה, בדין ההלכתי־קלאסי עדות שניתנה תמורת תשלום היא עבירה וכשיש לעד נגיעה בדבר – זוהי בעיה חמורה עוד יותר. בניגוד לכך, הרשעה עצמית או העדה של פסולי עדות אינן עבירה אלא רק  עדות לא־קבילה ורק מסיבה זו אסור להעיד אותה. ייתכן אפוא כי יש לראות בעדותו של עד מדינה סטייה משמעותית מעקרונות הצדק של ההלכה הקלאסית – שאסורה כאמור אף לצורך שעה.¹⁵ מאידך־גיסא, נראה שגם חשש זה אינו מכריע שהרי בסופו של דבר אין מקור ברור הקובע מהו היקף הסטייה האסורה לצורך השעה; וכאשר שוקלים מול עניין זה את חיוניותו של הסדר עד מדינה – בעבירות חמורות ובעבירות שוחד שאין דרך להתמודד עימן בלא זה – גוברים השיקולים בעד השימוש בעד מדינה; ואכן כמה מהפוסקים הכריעו כך.¹⁶

4.4.3. מחילה לעבריינות: מחילה לעד על עבירותיו הקודמות עשויה לסתור את העיקרון היסודי 'וביערת הרע מקרבך'; אולם בפוסקים נזכר שלכל הפחות בנוגע לשפיטת עבריינים, לצורך השעה ניתן להעלים עין ולמחול להם, אם הדבר יוביל לתיקון החברה בצורה מיטבית.¹⁷  

5.3. הגבלות

1.5.3. זמניוּת: קיים ויכוח עד כמה ניתן להשתמש באופן קבוע בעקרונות 'לצורך שעה' והאם מערכת זו ראויה ליישום רק במקרים מיוחדים וחריגים במיוחד.¹⁸ בעניין עד מדינה, שבו עלולה להיות גם סטייה מעקרונות יסוד בדין תורה כפי שהוסבר לעיל, הדרישה שההסדר לא ייהפך לפתרון תמידי נראית חזקה עוד יותר.

2.5.3. מידת המהימנות של העד: לעיל ראינו שהחוק מחייב תימוכין נוספים לעדותו של עד מדינה, אולם בהלכה איננו מוצאים קביעה פורמלית באשר להיקף הסיוע שטעונה, אם בכלל, עדות שאינה קבילה בדין הרגיל. מכמה מקורות נראה שרמת הסיוע תלויה במידת השכנוע של הדיין, וכי אם העדות משכנעת במיוחד ייתכן שלא תידרשנה ראיות נוספות.¹⁹ יחד עם זאת, מתוך תשומת לב לאינטרס שיש לעד שעדותו תתקבל, קשה להעלות על הדעת מצב שבו העדות תהיה משכנעת במיוחד.

3.5.3. דרישת הכוונה: הראי"ה קוק הדגיש שכאשר חורגים ממערכת המשפט הרגילה ועושים מעשים שאסורים במצב רגיל, חובה שהדבר ייעשה מתוך כוונה ראויה ולשם שמיים.²⁰ הדברים רלבנטיים גם לגבי עד מדינה, ולכן חובה שנציגי מערכת המשפט יעשו שימוש בעד מדינה רק מתוך כוונה נקייה וטהורה.

4. מסקנות

1.4. נקודת המוצא היא שהשימוש בעד מדינה הוא בעייתי מאוד, ויש לעשות כל מאמץ שלא להזדקק לו, בשל העובדה שהוא נוגע בדבר.

2.4. אף על פי כן, ניתן להשתמש בעד מדינה, אך רק בעבירות חמורות או בעבירות של שחיתות ציבורית.

3.4. גם במקרים אלה, אין להסתייע בעד מדינה אלא אם אין ברירה אחרת.

4.4. כיוון שמדובר בשימוש חריג בעדות שהיא נוגעת בדבר, חשוב במיוחד שהרשויות החוקרות והשופטות תקפדנה על בירור קפדני של עדותו, וזהירות מפני הטיית דין.

להדפסת נייר העמדה

לתפריט ניירות העמדה

לקריאה נוספת:

• יחס היהדות למערכת המשפט
• הדחת מנהיג שהורשע מתפקידו
• האם מנהיג ציבור שחטא והורשע יכול לשוב לתפקידו? [נייר עמדה]

1. סעיף 54א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א–1971.
2. 'עד מדינה', הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, 4.2201 (30.8.2005).
3. לביסוס הסמכות באופן כללי ראה: סנהדרין מו, א; שם, פג, ב; משנה תורה הלכות סנהדרין כד, ד; שם, הלכות מלכים ג, י; שו"ת הרשב"א ג, שצג; שם, ד, שיא; דרשות הר"ן דרוש יא. להרחבה ראה: הרב אריאל בראלי, 'המשפט הפלילי במדינת ישראל', תחומין לז (תשע"ז), עמ' 373–380; אהרן קירשנבאום, 'בית דין מכין ועונשין': הענישה הפלילית בעם ישראל – תורתה ותולדותיה, ירושלים תשע"ג, עמ' 54–67.
4. ראה לדוגמה: שו"ת הריטב"א קלא; שו"ת הריב"ש רלד; וכן שו"ת הרשב"א (לעיל הערה קודמת).
5. ראה: שולחן ערוך חו"מ, ב; הלכות מדינה א, שער ו; הרב בראלי (לעיל הערה 3).
6. הלכות מדינה, שם, פרק ב; הרב בראלי (לעיל הערה 3), עמ' 387–380. אהרן קירשנבאום מסיק מסקנה דומה מניתוח תשובותיהם של פוסקי ימי הביניים שהשתמשו בסמכות זו. ראה אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ירושלים תשס"ה, פרק כו. מובן שקשה להגדיר במדויק את ההגבלות הללו, וראה עוד להלן סעיף 3.4.3.
7. סעיף זה מבוסס על מאמרו של אליאב שוחטמן, 'עדותו של ״עד־מדינה״ לאור המשפט העברי', משפטים יא (תשמ"א), עמ' 139–173.
8. ראה דברי הרמ"א בשולחן ערוך חו"מ, לד, יח ובמפרשים שם, אולם עיין בשו"ת הרדב"ז (ג, תקז), שם מבואר כי לפי הרמב"ם העדות אינה פסולה בדיעבד. שוחטמן (לעיל הערה קודמת, עמ' 146) ציין כי בפשטות אין כל הבדל בין שכר כספי לטובת הנאה, שכן החיוב הוא להעיד בחינם.
9. שולחן ערוך חו"מ, לז.
10. ש"ך שם ס"ק י; שו"ת מהר"י בן לב ג, קכא. ראה גם את פשטות לשונו של הרמב"ם (משנה תורה הלכות עדות, טז, ד).
11. על פסול עבריינים ראה שולחן ערוך חו"מ, לד. אומנם, לפי המשפט העברי הקלאסי לא קיימת אפשרות הרשעה עצמית (ראה שם סעיף כה) ולכן אין העד יכול להיחשב עבריין רק על סמך עדותו, אולם אם מדובר במי שידוע כי הוא עבריין (על סמך מקורות אחרים) פסול זה רלבנטי כאן. על הדרישה לשני עדים ראה דברים יז, ו. לדרישת ההתראה ראה משנה תורה הלכות סנהדרין, יב, א
12. ראה סעיפים 2.2.3–3.3.3 בנייר העמדה 'חקירת איש ממשל מכהן'.
13. ראה למשל הרב אברהם אלקנה כהנא־שפירא, 'מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו', תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 238–239 (הרב שפירא מוכן לקבל את העדות רק במקרים שבהם יש חשש פיקוח נפש); וראה גם עמדות רבנים שונים שהובאו אצל אריאל ליבא,' "פסול לעדות, עד שקרן": מה עמדת ההלכה על עדי מדינה?' כיכר השבת (5.3.18).
14. כך למשל בעדות קרובים או בעדות מי שמתעב את חברו, הפסול לחלק מהדעות, וראה נחום רקובר, 'עד מדינה', שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 155.
15. ראה שוחטמן (לעיל הערה 7), עמ' 169–170, ועמ' 173, הערה 117.
16. הרב דב ליאור, 'מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו', תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 248–249; הרב שלמה אבינר, 'עד מדינה: האם הוא עד כשר? ', סרוגים (22.2.18).
17. ראה: שו"ת הרשב"א ה, רלח; הרב אורי דסברג, 'החנינה בהלכה', תחומין ז (תשמ"ו), עמ' 422. נעיר כי ייתכן שאף כאדם חייב עונש לפי דין תורה הקלאסי ניתן – כשהדבר חיוני – שלא לשופטו, כשם שניתן להעניש אדם כאשר אין הוא מחויב עונש. אין כאן המקום לדון בכך.
18. הביטוי 'לצורך השעה' מוכיח לכאורה שמדובר בדבר זמני (וראה חידושי הר"ן סנהדרין מו, א.) למעשה, בעניין זה נחלקו הרב שלמה גורן (דעתו מובאת בספר תחוקה לישראל על פי התורה, ירושלים תשמ"ט, עמ' 151–152) והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (דעתו מובאת שם, עמ' 169–171), וראה עוד אצל הרב בראלי (לעיל הערה 3), עמ' 377–378.
19. הרב יוסי שרעבי ויובל סיני, 'תוספת ראייתית לעדות עד מדינה במשפט העברי' (חוות דעת של המרכז ליישומי משפט עברי, 12.7.07) והאסמכתאות שמובאות שם.
20. באר אליהו ב, ו.