מבוא קצר

המאבק בשחיתות השלטונית תופס חלק גדול מאוד מהמקרא. את המאבק הובילה בעיקר הנבואה, והוא כוון לסוגים שונים של בעלי סמכות: שופטים ומלכים, שחיתות כוהנית במקדש ושחיתות של שופטים. שורשו של המאבק הזה טמון כבר בעיצוב החוקתי ונימוקיו, והוא מתרחב לספרי הנבואה, אם הסיפוריים (המכונים “נביאים ראשונים”) ואם הנאומיים (המכונים “נביאים אחרונים”).

במאמר זה אפתח בזיהוי המקומות שכבר התורה מזהה בהם את מוקדי השחיתות השלטונית וסיבותיה ואת הדרכים שהיא מצווה להתמודד עימה. לאחר מכן אעקוב אחר המאבק הנבואי בשחיתות השלטונית, הצלחותיו וכישלונו; ולבסוף אדון בשאלת מקומו של העולם המחויב לברית המצוות במאבק המתנהל היום נגד השחיתות השלטונית.

מובן מאליו כי לא ניתן להעתיק את ההתמודדות בשחיתות השלטונית של רשויות ההנהגה במקרא ולנעוץ אותה בלב דרכי השלטון הדמוקרטי בלי לעשות את ההתאמות הנדרשות. ואולם האי-יכולת הזאת אינה מבטלת את החשיבות הגדולה של המקרא כמקור השראה ומחויבות דתית לזיקוק השלטון מניצול עוצמתו לטובת עצמו.

מבנה המערכת השלטונית בתורה

פרשת המלך בספר דברים (יז, יד-כ), העוסקת בצורת השלטון המקראית, היא המסד שעליו ניצבת התייחסות התורה לסכנת השחיתות השלטונית. את המסקנות ניתן להפיק גם מתוכנה של הפרשה וגם מן המסגרת שהיא נתונה בה. מבחינה מסגרתית, פרשת המלך מובאת בנאום המצוות של משה רבנו על ארבע רשויות הנהגה: שופט, מלך, כהן, נביא. גם הנביא ירמיהו, בביקורתו הקשה על רשויות השלטון בימיו, מכנס בדבריו את ארבע רשויות ההנהגה (ירמיהו ב, ח). הדבר מלמד על עקרון הפרדת הרשויות הקיים כבר בתורה. אלו כמובן אינן הרשויות של הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה, אך העיקרון של אי-ריכוז הכוח במקום אחד נמצא כבר כאן. בעצם קיומן של רשויות הנהגה נבדלות התורה מלמדת את החובה להגביל את הכוח והעוצמה של כל אחת מהן.

לא רק המבנה אלא גם חלק גדול מתוכנה של פרשת המלך מלמד על המרכזיות שהתורה מייחסת לסכנות שבהידרדרות המלך לשני תהומות. כשהתורה מציגה את מטרות ההגבלות המוטלות על המלך, היא מסכמת:

“לבלתי רום לבבו מאחיו [1] ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל [2]” (דברים יז, כ)

שתי סכנות אורבות אפוא לשלטון. סכנה אחת היא “רום לבבו מאחיו”, לאמור ניצול השלטון להעצמת טובות ההנאה של המלך משלטונו והתכחשות לעובדה שהוא משרת הציבור ולא אדונו; הסכנה השנייה היא סטייה מייעודו של המלך – לממש את תכליות שלטונו לאור מצוותיה של התורה. זהו המקור הבולט ביותר לבעייתיות בכל מקום שיש בו כוח שלטוני.

באילו דרכים מצווה התורה להתמודד עם סכנות אלה? 

מתוך פרשת המלך והקשריה ניתן להצביע על שלוש דרכים עיקריות:

א. הפרדת הרשויות

כאמור לעיל, המלך אינו ניצב לבדו כרשות הנהגה בלעדית. מולו עומדים השופט, הכוהן והנביא. התורה אינה נכנסת לפרטי ההבחנה הזו, אולם אחד העקרונות הבולטים לאורך התנ”ך כולו הוא שהרשויות אכן התייצבו זו נגד זו. נושא דבר המאבק בשחיתות היה הנביא. ולא זו בלבד אלא שהגבלת כוחו של המלך, ובעיקר הקביעה החוקתית שאין הוא רשאי לספח לעצמו את המקדש הנמצא תחת מרותה הבלעדית של הכהונה – מונעת את הסכנה של ריכוז כוח שלטוני וכוח דתי תחת רשות אחת. למותר לומר כי בתולדות עם ישראל היו רגעי שפל רבים שהבחנה זו לא נשמרה בהם – בימי המקרא, כשהמלך חדר לרשות הכהונה או ניצל את אוצרות המקדש לצרכים שלטוניים; ובימי החשמונאים, כשמשפחת הכהונה הפכה את עצמה גם לשַליטה.

ב. מצוות “לא ירבה” (דברים יז, טז-יז)

המלך הצטווה שלא להרבות סוסים, נשים וכסף. עוד קודם לדיון במשמעות האיסורים האלה, עצם העובדה שישנן הגבלות המוטלות על המלך, כשהן עומדות בסתירה לצורת השלטון המלוכנית במזרח הקדום הידועה לנו, היא אחת מדרכי ההתמודדות עם הגורמים המביאים לשחיתות שלטונית.

אופי ההגבלות על סוסים, כסף ונשים מתבאר בשתי דרכים. מהמשנה עולה כי ההגבלות נוגעות לאורח החיים האישי של המלך (סנהדרין פב מד). המלך חייב לקיים אורח חיים אישי לא-ראוותני, לא-מנצל ולא-מדרדר: הגבלת מספר הסוסים מייחדת את צי הרכב שלו לצורכי המלוכה בלבד; הגבלת כמויות הכסף והזהב מונעת את החתירה להתעשרות על חשבון העם שאותו הוא מנהיג; והגבלת מספר הנשים מעצבת אורח חיים צנוע יחסית, לעומת מה שהמלך היה עושה אילו היה חופשי לנהוג ככל העולה על רוחו. הרעיון המרכזי הוא שאורח חיים צנוע יוצר מסגרת ראויה לתפיסה שלטונית ענוותנית, אם כי, כמובן, הוא אינו מבטיח את הדבר.

דרך שנייה נלמדת מן הדרך שישעיהו הנביא משתמש בהגבלות אלה (ישעיהו ב, ז-ח). מדברי ישעיהו עולה כי מדובר בהגבלות שנוגעות לאופי המדיניות שעל המלך להנהיג במדינת היהודים: הגבלת העוצמה הביטחונית, המזוהה עם הסוסים, וניהול מדיניות ביטחון צנועה; הגבלת העוצמה המדינית, המזוהה עם ריבוי הנשים, שהגיעו לארמונו בעקבות נישואים פוליטיים, וניהול מדיניות חוץ שאינה ממלאת את הארץ בכוחות זרים; והגבלת המדיניות המוניטרית והפיסקלית, המזוהה כמובן עם האיסור על ריבוי הכסף והזהב. בין כך ובין כך – הגבלות אלה מכוונות, כאמור, למניעת “רום לבבו מאחיו” ולציות לאיסור ל”סור מן המצווה ימין ושמאל”.

ג. כתיבת ספר התורה ונוכחותו בחייו

“וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים” (דברים יז, יח)

חוקת המלך אינה שלילית בלבד; המלך גם מצוּוה לנקוט פעולות ממשיות נגד הסכנות הטמונות בעוצמת המלוכה. כתיבת ספר התורה ונוכחותו בשלטונו הן תמרור הנחיה ומצפן מתמיד המלווים את המלך בהכרעותיו השלטוניות. כדי לסבר את האוזן, הדבר דומה להטלת חובה על ראש ממשלה בישראל לקרוא בכל יום את מגילת העצמאות קודם שהוא מקבל הכרעות ממלכתיות הנוגעות לתפקידו. יש בדברים גם הצהרה על אמון בהשפעה החיובית על המנהיגות וביצירת התעוררות פנימית שלא להיות מושחתים ולכוון את מעשי המנהיגים לטובת המדינה. גם כאן מדובר כמובן במסגרת התומכת בטיפוח שלטון ישר ומכוּון לטובת המדינה, אך לא בהבטחה שכך אומנם יקרה אם יישמרו כללים אלה.

חשוב להדגיש בנקודה זו של הדברים כי התורה אינה נאבקת רק בשחיתות מצד הזרוע המבצעת של השלטון. היא גם ערה לאפשרות החמורה של שחיתות משפטית, ועל כן מצַווה על אופיים של השופטים, על ההימנעות שלהם מניגוד אינטרסים ועל עצמאותם והאי-הטיה שלהם, בין לטובת בעלי ההון ובין מפאת נטייתם להיות לטובת הדלים. את המאבק בשחיתות הפוטנציאלית של שתי הרשויות האחרות – הכהונה והנבואה – אנו מוצאים בהיקפים גדולים בנבואה.

המאבק הנבואי בסכנות השחיתות

בשתי דרכים המאבק המתמיד בשחיתות של רשויות השלטון נוכח בדברי הנבואה. דרך אחת מופיעה בסגנון סיפורי, ובו הנבואה כותבת את ההיסטוריה על פי קריטריונים הנובעים מעמדתה. בסיפורים אלה בולטת העובדה שהנבואה אינה נושאת פנים לאיש ושהיא חושפת את השחיתות בכל מקום שזו נמצאת בו. חשוב להדגיש שכדי שהנבואה תוכל לעשות זאת, אין לה עצמה כוח משום סוג, ואין היא יכולה לחייב לשמוע לה אף שיש מצוות בתורה המחייבות את הציות לדברי הנביא. הכוח היחיד שיש בידה של הנבואה הוא האמון כלפיה שהיא מבטאת את דבר הא-לוהים. כשהאמון קורס או כשהוא מופנה לנביאים הטוענים אחרת – אין הנבואה יכולה לממש את שליחותה. גם באופן אישי, הנביאים השונים הדגישו כי הם אינם מתפרנסים מהנבואה ואין הם באים אלא בשם ה’ בלבד. כמובן, הדבר הזה עצמו אינו מנגנון ביטחון מוחלט המונע שחיתות, שכן גם בקשת שלטון רוחני ותביעת ציות מהמלך היא כוח, ולכל כוח אורבת סכנת הנפילה. אף על פי כן הדבר בהחלט יוצר שדה מתאים לעמדה מוסרית.

עם סיפורי הנבואה הידועים ביותר הנאבקים בשחיתות נמנים המאבק בכהונה שהייתה בת בליעל במשכן שילה; המאבק ברצונו של שמואל הנביא למנות את בניו לשופטים אחריו; המאבק בשלטונו של שאול, משעה שהוא זיהה את השלטון עם טובתו האישית; הדברים הקשים שאומר נתן הנביא לדוד המלך, שהביא בכוונה תחילה למות לוחמו הנאמן – אוריה – כדי להגן על עצמו מפני חשיפת חטאו עם בת שבע; והמאבק באחאב הגוזל את כרם נבות, שממנו נולד הביטוי המפורסם “הרצחת וגם ירשת?”. גם בספר דברי הימים, הנמצא בחלק ה”כתובים” אך כתוב בסגנון סיפורי, אנו מוצאים היבטים רבים של הסכנה שבעוצמת היתר של השלטון: בסיפור כניסתו של עוזיהו לקודש הקודשים כדי להקטיר, לאמור בניסיונו של המלך להשתלט על המקדש ולרכז בידיו את העוצמה המרבית; בסיפורים הקשורים בבזיזת אוצרות המקדש בידי המלך; ועוד ועוד. כל הסיפורים האלה אינם מרוככים. להפך: הם מטילים צל כבד מאוד על מוקדי הכוח הנוהגים שלא כשורה. אדגיש שוב: כל מוסדות השלטון מבוקרים בסיפורים אלה – הן המלוכה הן הכהונה; נבואת השקר, ושופטי העוול, והפקידות הסובבת את כולם.

הדרך השנייה להנכחת המאבק בשחיתות השלטונית היא הנאומים הנבואיים. הנביאים ביקרו קשות את השחיתות השלטונית ואת ניצול הכוח להשגת מטרות אישיות. דבריהם אלה נאמרו גם כלפי הכהונה (לדוגמה, דברי הושע התוקפים את הכוהנים על תשוקתם שבני אדם יחטאו כדי שיזכו ברוב בשר שניתן להם מקורבנות החטאת (הושע ד, ח)). ואולם הרוב המוחלט של הביקורת הנבואית הופנה כלפי הזרוע המלוכנית של השלטון. הנביאים תקפו את המלכים על ניצול זכויות השלטון בלי שהם ממלאים את תפקידם, כגון דברי יחזקאל: “את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תרעו” (לד, ג); את המדיניות הלא-הוגנת הנובעת מכוחו של השלטון: “הוי חשבי אוון ופעלי רע על משכבותם, באור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם. וחמדו שדות וגזלו ובתים ונשאו ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו” (מיכה ב, א-ב); ובעוד עשרות מקומות. הנביאים התייצבו בעוז רוח, ואף סיכנו את חייהם, כדי להטיח בפני בעלי הכוח את שחיתותם המוסרית.

האם הם הצליחו? האם המסגרות האלה אכן מנעו שחיתות שלטונית? התשובה היא כמובן לא. בסופו של דבר החורבן התרחש. הדבר מלמד אפוא כי אין די בכלים אלה. נדרש מנגנון שיהיה לו גם הכוח המעשי, לא רק המוסרי, כדי להילחם בשחיתות זו. ואולם ההשראה הגדולה, והמוטיבציה לעשות כן, שאובה ממקורות אלה.

התרומה התוכנית של התנ”ך

נוסף על הפן המוסדי אדגים להלן כמה מהתכנים המהותיים בתנ”ך בסוגיית המאבק בשחיתות:

א. מודל ההנהגה

ייסוד שלטון לא-מושחת תלוי בתודעה העצמית של השליט – האם הוא אדון לעמו או משרת. הדימוי השכיח בדברי הנביאים הוא של רועה ועדרו, והתודעה שהוא מפתח היא של דואג לטובת צאנו, ובעיקר לחלשים שבו. תודעה עצמית של משרת היא תנאי יסודי במאבק בשחיתות.

ב. שוויון לפני החוק

ההקפדה המתמדת על שוויון לפני החוק. לאורך הדרך התורה והנבואה עוסקות תדיר בקביעה שגם המלך וגם השופט, ומנגד – גם החלש, עומדים באופן שווה לפני החוק. אין המלך זוכה לזכויות יתר בשל היותו מנהיג.

מעמד הצדק החברתי

העמדת הצדק החברתי ביסוד הקיום ואיבוד זכות הקיום כאשר הצדק החברתי אינו הבסיס הם מיסודות הנאמר בתנ”ך. כבר בספר בראשית אנו למדים על חורבן העולם במבול – “כי מלאה הארץ חמס מפניהם” (בראשית ו, יג) – וסיפור הפיכת סדום רק מעצים את התפיסה הזו. הנביאים עסקו בכך רבות. הם אף קבעו בדבריהם כי הסיבה העיקרית לאיבוד זכות הקיום של מדינה היא כאשר אין היא נוהגת בצדק ובמשפט כלפי נתיניה וכאשר השלטון שלה מנצל את כוחו למען עצמו.

ד. תרבות הביקורת

הנבואה גם יצרה דגם של תרבות ביקורתית, אמיצה ונחושה, הניצבת בפני העוצמה השלטונית ואינה יראה ממנה. זהו תנאי חיוני לקיומו של מאבק עיקש בשחיתות השלטונית.

הרהורים על מקומו של המאבק בשחיתות בציבוריות הדתית הישראלית

החברה הדתית, על גווניה השונים, אינה עומדת כיום בראש המאבק בשחיתות השלטונית בישראל, ונראה שגם לא בזנב. הנימוקים העצמיים לכך רבים: אין מדובר במאבק בשחיתות אלא במאבק בשלטון הנבחר, שלעיתים העולם הדתי הוא חלק ממנו; יש צביעות רבה במאבק בשחיתות, משום שהנאבקים לא נאבקו כאשר עולמם היה מושחת; המושחתים האמיתיים הם מערכת המשפט, שנבנתה בסגנון “חבר מביא חבר”, ועל כן הם עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס; ועוד ועוד.

כדרכם של דברים, אור וצל משמשים בטיעונים השונים, ואי-אפשר לבטל בהבל פה אף אחת מן הסיבות המרחיקות את הציבור הדתי הישראלי מן המאבק בשחיתות. תחת זאת מתחייבת עבודה רוחנית עמוקה. ואולם בד בבד עם העובדה הזו, אי-אפשר להתכחש לכך שגם כאשר קיימים כל הרכיבים המצדיקים לכאורה את ההתכחשות למאבק בשחיתות, אין אנו מוצאים אותו כנושא מרכזי במערכת החינוך הדתי ובמערכת הציבורית הדתית באותו משקל שאנו מוצאים אותו במקורות היסוד של התורה.

נראה ששלוש סיבות מביאות למצב זה:

א. אי-קיומן של הלכות מוגדרות ומפורשות

אופייה ההלכתי של היהדות הוא אחד הנכסים המיוחדים שלה וייחודה בקרב הדתות האחרות. ואולם לייחוד זה יש גם מחיר. עמד עליו כבר הרמב”ן, בהדגישו כי אדם יכול להיות “נבל ברשות התורה”, לאמור – לשמור על כל המצוות ככתבן וכלשונן ועם זה להיות נבל. משום כך ציוותה התורה ציווי כללי של “ועשית הישר והטוב”. אלא שתופעת המשפטיזציה קיימת בכל החברות. במדינת ישראל, לדוגמה, היא משפיעה על קביעת ה”קלון” של העוברים על חוקי המדינה. קביעה זו הביאה להנמכה רבתי של הקלון האמיתי של אנשים מושחתים, והתופעה קיימת גם בהלכה היהודית. דברי נבואה כלליים, על אף היקפם העצום, משפיעים פחות משמשפיעות הלכות מפורשות.

ב. חסרונה של התרוממות רוח רוחנית

חלק מנטיית האדם לחיים דתיים קשורה גם באניגמטיות שלהם ובהתרגשות הרוחנית לחולל פעולות דתיות שבין אדם למקום. כבר הנביאים דיברו על המשקל הגדול של הקורבנוֹת בתודעה הדתית המוטעית, ובכך חשפו את הנטייה הרליגיוזית למעשים אלה. אין התרוממות רוח גדולה ואין תחושה של מעשה דתי ייחודי במאבק נגד שחיתות שלטונית, ועל כן ההנעה הפנימית לכיוונים אלה חלשה יחסית.

ג. קושי גדול להתמודד עם שחיתות בגלל הפגיעה בעקרונות אחרים

המעצור הגדול ביותר להתמודדות עם שחיתות כוחנית של מנהיגים דתיים הוא החשש מפני “חילול השם” שייעשה. בשל כך מוצנעות פרשיות רבות – כדי לשמור על כבודה של הדת ועל תדמיתה. זו דוגמה אחת בלבד משלל נימוקים שדוחים את המאבק בשחיתות. גם במישור הפוליטי אנו מוצאים את הסירוב להתמודד עם שחיתות שלטונית בפי מי שתומכים באידאולוגיה או במעשים של השלטון, כדי שלא לפגוע בחשיבותם של נושאים אלה.

מאמר זה הוא חלק מן הניסיון המתמשך לשנות את עמדת היסוד הזו; לשוב אל מה שמתגלה בתורה ובנבואה כיסוד החשוב של נקיות שלטונית; להבין כי חילול השם הוא לא כאשר נחשפים מעשי שחיתות של ראשי שלטון ומנהיגות דתית כי אם להפך: כאשר טוענים שריבונו של עולם מעדיף להסתיר מעשי עוול כדי ששמו הגדול לא ייפגע; לקשור את המאבק בשחיתות עם רגש דתי עמוק של עשיית רצון ה’; להטמיע בתודעה כי גם דברים כלליים המופיעים בדברי הנביאים הם מיסודות הדת ומן החובה לממשם.

העולם האמוני צריך להיות המנוע הראשי בעשיית הטוב והישר ובהתכחשות להישגים שלטוניים שהושגו במרמה ובכחש ובניצול משאבים ציבוריים לטובת הנאה פרטית, בכל המישורים ובידי כל מי שמחזיק כוח בידו: רשויות שלטון, רבנים, אנשי תקשורת וכל מי ששם את טובת עצמו כאילו היא מצדיקה את השימוש במשאבים ציבוריים. מכוחם של דברי נביאי ישראל, ולמעשה מן המתברר בתורה עצמה, צריכה לצאת עשייה גדולה שתמצה את המנהיגות בניסוחו של הרמב”ם, כאשר הוא מסכם את המבט על השימוש הראוי בעוצמתו הכוחנית של המלך, המייצג את השלטון במשנתו: “ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה’ ” (הלכות מלכים ד, י).

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.