הרג במחנה שבויים מתבצע בפרשת מטות, מה שהופך אותה לפרשה מאוד מאתגרת מוסרית. משה מצווה להרוג את כל הגברים במחנה השבויים ובין הנשים למיין, להרוג את אלו שלקחו חלק במעשה מדין ולהשאיר בחיים את אלו שלא.

יש שקוראים את הפרשה ומסיקים שזו הייתה ההתנהגות המקובלת בימי התנ”ך- הפתרון לכל היה בחרב. לדוגמה, שלטון שהוחלף- הוחלף על ידי הריגה של כל השלטון שקדם לו. לכל סכסוך, מחלוקת או בעיה- פוליטית, מוסרית, כלכלית, אישית – הפתרון היה בחרב. בעולם כזה החרב במחנה מדין הוא הפעולה ההגיונית והמוסרית. אך במבט נוסף בפרשה אנו רואים שחל מיון- מי שלא היה שותף לפשע לא נהרג, וזה שונה מאוד ממה שהיה מקובל אז.

מאז העולם התקדם והבעיות נפתרות בכלים אחרים, והרג במחנה שבויים הוא דבר שלא יעלה על הדעת- התורה בעצמה אוסרת אותו. התורה מצווה עלינו להיות יותר מוסריים וקדושים מהנורמה. ניתן ללמוד מהפרשה שגם במצב של מוסריות נמוכה הרבה יותר מזו שבימינו, גם אז הפעולה שנעשית בזמן מלחמה, ברוח התורה, היא פעולה מוסרית יותר מהעולם הסובב את המציאות הרדודה מבחינה מוסרית באותה התקופה.