לקראת יום הכיפורים מתפרסמים, בעיקר ברשת האינטרנט, מיזמים שונים שמבקשים לעשות למבקשי המחילה וההתנצלות את החיים קלים, התנצלויות דרך שליח, התנצלויות עלומות שם וכו'. האם יש לסוג כזה של בקשת סליחה ערך? את השאלה הזו הצבנו בפני הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול.
הרב שרלו עורך בתשובתו הפרדה ברורה בין בקשת המחילה שלכתחילה לבין מציאות של אין ברירה: "המשנה ברורה כותב במפורש בהלכות פיוס של ערב יום הכיפורים שאדם צריך לבוא בעצמו בפני המתלונן, ללא מתווכים, אמצעים, עקיפות וקיצורי דרך, כי זה תהליך של מפגש פנים אל פנים ושינוי של הנפגע והפוגע, שמשהו אמתי יתרחש בתהליך הסליחה והכפרה, אבל מציין המשנה ברורה, בצדק מוחלט, שזה לא הכול או כלום, ואם אין ברירה ואין דרך והפוגע לא יכול לבוא או שזה לא טוב לנפגע להציף הכול מחדש אפשר לעשות דברים שהם פחות מכך, ולכן לא הייתי מוחה או יוצא נגד המיזמים הללו, אבל הייתי מציע לעבוד לפי הדרכת החפץ חיים, פיוס אמתי, לפנות פנים אל פנים, להשתנות ולפתוח את לב הנפגע, אבל אם האלטרנטיבה היא לא לעשות כלום או להשתמש בקיצורי הדרך הללו אז כשיש מצוקה כזו אז אולי, אבל בוודאי שזו לא הדרך לכתחילה".
עם זאת מזהיר הרב שרלו משימוש בתירוצים של 'אי אפשר' וגלישה לאזור הנוחות של הפתרונות החלופיים: "התירוצים הם אבי אבות כל הנפילות. אין משהו שמפיל אדם יותר מהתירוצים כי כשאדם נמצא מול רוע הוא לא יעשה אותו, אבל כשיש לו תירוץ הוא ייכנס לסדק של התירוץ ולבעייתיות של התירוץ".
"צריך להתייצב מול הנפגע באמת ולהיות מסוגל לומר סליחה באמת ולא בנוסח של 'לא התכוונתי לפגוע, אבל אם נפגעת וכו" כי הנוסח הזה מטיל על הנפגע את האשמה שהוא אשם בכך שהוא נפגע מה שלא התכוונתי. אבל זה לא הכול או כלום ולכן טוב שכלי כזה נמצא במרחב, אבל מוטב שלא להשתמש בו אלא רק במוצא של אין ברירה, אבל לעולם לזכור מהו פיוס אמתי, הכרה בעובדות ובפגיעה שנעשתה, הכרה בכך שמדובר במעשה שלא היה צריך להיעשות ולקיחת אחריות על כך. הרבה פעמים מתוך בקשת הסליחה האמתית יכולה לצמוח התקרבות מחודשת ופתיחת לב חדשה, וכך גם אנחנו עומדים מול הקב"ה".
לקריאה נוספת:
