וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (איוב ב, יג) – להיות ולשתוק"
יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא בראש ובראשונה יום חורבן אישי למשפחות שכולות.
הכאב עצום, רגשי ההחמצה הגדולים, התהום הנפשית שנפערה, המכתש שנוצר בנפש.
ולכל משפחה דרך שהיא מציינת אותו.
הוא גם יום זיכרון לאומי ממלכתי.
שקורא לכולם להיות שותפים בו. הנופלות והנופלים הם חלק מכל אחד במדינת ישראל כולם אבלים.
בבית הקברות יימצאו אלה שתומכים מאוד בממשלה הנוכחית. גם בין הנופלים. גם בין החיים.
בבית הקברות יימצאו אלה שמתנגדים מאוד לממשלה הנוכחית. גם בין הנופלים. גם בין החיים.
בשל הממלכתיות – הממלכה חייבת לשלוח את נציגיה. מהקואליציה. מהאופוזיציה.
והם חייבים להיום שם. הם המבטאים הרשמיים של היום הזה.
בשל הממלכתיות – האם אפשר להציע שהשנה כולם יהיו שם בשתיקה.
בלי נאומים. בלי מחאות.
את מה שניתן לבטא כששותקים – שום נאום לא יכול למלא.
נאום לא יחסר לאיש. גם לתומכים. גם למתנגדים.
להיות שם. ביסוד המשותף. בברית שבין כולנו.
בשתיקה.
