"קִרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶך,ְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת" (דברי איזבל בפרשת כרם נבות) כבר בתחילת ימי הקורונה ושאלת המעקבים של השב"כ כתבנו:
"הציבור חייב לתבוע מהמערכת הפוליטית לפעול בכלים אלה, למן ההתכוונות, הגדרת הנחיצות והמידתיות, ועד (ובעיקר) תביעה מתמדת ליצירת כל המחסומים הנחוצים כדי שפעילות קיצונית זו לא תתנהל באופן לא ראוי, וכדי שהיא לא תפרוץ ממסגרת מצומצמת מאוד של בעיה מקומית להפקרות שלטונית רחבת היקף".
כל זה מתוך מודעות כי גם כלי שהוא לעתים חיוני למניעת פשעים מסוכנים – עלול להפוך לכלי שרת לגחמות ולמאוויים הפסולים של השלטון. כרם נבות הוא אחת הדוגמאות לכך. זכות ההפקעה של המלך לטובת המדינה הופכת לגזלת נחלת אבות לצרכים אישיים.
זהו אחד הכללים של אתיקה שלטונית: חובה לוותר לעתים על הישגים מיידיים ואפילו חשובים, בשל הנזק העצום הטמון בהם, והסכנה לניצולם על באופן לא ראוי.
אולי יעניין אותך גם: