כדרכם של דברים – מתבוננים במה שנמצא מתחת לפנס ולא באתגרים האמתיים. העיסוק הסוער בפסק בג”ץ מסיט את תשומת הלב מהנושא העיקרי שעומד על הפרק.

במדינת ישראל חיים מאות אלפים של מי שהגיעו לכאן מכוח חוק השבות, שרתו בצבא והגנו על מדינת ישראל, מהווים חלק אינטגרלי של החברה בישראל, תורמים לה ומהווים חוט שידרה בה, ילדיהם במערכת החינוך החוגגת חגים והם ואפילו צמים ביום הכיפורים – אך הם חד משמעית אינם יהודים על פי ההלכה.

שירות צבאי, תרומה לחברה, זהות עצמית וחגיגת חגים – חשובים ככל שיהיו – אינם כלים הלכתיים. יהודי הוא מי שהתגייר על פי ההלכה.

ואנו מתרשלים. וממשיכים עם המדיניות של הפקרות וחוסר אחריות לתורת ישראל.

הרפיון בהתמודדות עם שאלה זו הוא שיביא אותנו בהמשך הדרך למשבר שהוא פי כמה וכמה גדול יותר.
המשבר יתרחש בגלל ריבוי נישואים עם לא-יהודים שהם כאמור חיים בפועל כחלק מהעם היהודי; הוא יתרחש בגלל שינוי אפשרי במערכת הפוליטית; הוא יתרחש בגלל פסיקות עתידיות של בג״ץ. ושוב אנו נאשים אחרים. זה תמיד קל יותר. זה “מנהג ישראל”.

אם לא נסמיך רבני ערים שהם קרובים יותר לציבור ובעלי הליכי גיור הלכתיים הרבה יותר נגישים, כפי שהיה מאז ומעולם על פי ההלכה, וגם בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל; אם לא נקבל את הפסיקות על גיורי קטינים; אם לא נירתם להיות משפחות מלוות ושליחי בתי הדין לגיור; אם לא נפתח את שערי ארמון היהדות וננכיח את העושר והעוצמה שבתוכו – תתפוצץ לנגד עינינו המציאות המרה המסכנת את העם היהודי יותר מכל איום אחר.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.