ב'כאן' שודרה בשבועות האחרונים סדרת תחקיר סביב דמותו של יהודה משי זהב והעדויות לפגיעות מיניות רבות שביצע לאורך עשורים. האם עיסוק ונבירה בפרשה שכזו לאחר מותו של אדם ראויים? על כך שוחחנו עם הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול וראש אגף האתיקה של ארגון רבני צהר.
"אחד הדברים המופלאים בתורה בנושא הזה הוא העובדה שהתורה אומרת באותו פסוק שתי הוראות שמושכות לשני כיוונים שונים ואנחנו מחוייבים לשניהם", אומר הרב ומפרט:
"החלק הראשון הוא 'לא תלך רכיל בעמך', מה ששייך לעבירות שהרמב"ם כתב עליהן שהן החמורות ביותר שקיימות, הלבנת פנים, לשון הרע, הוצאת שם רע וכו' שנאסרו גם ביחס למתים. בהמשך אותו הפסוק התורה אומרת 'לא תעמוד על דם רעך'. כלומר שלפעמים אסור לשתוק. לכן בכל פעם שמפרסמים דברים מעין אלה על אנשים שעשו מעשים חמורים, בין אם הם חיים ובין אם לא, צריך לשאול אם יש נחיצות בעניין, שהרי אם לא, אתה מחויב ב'לא תלך רכיל בעמך'".
שאלת הנחיצות, אומר הרב שרלו, היא שאלה לא פשוטה ובמקרה זה של משי זהב קיימת נחיצות "כדי להתריע ולהרתיע, כדי שהציבור יורגל בכך שגם אדם שנתפס כמי שעשה אין-ספור מעשי חסד יכול להיות מפלצת מהעבר השני, וכדי לעודד אנשים להתלונן ושידעו שיעמדו לצידם וכדי להציל נפגעים ונפגעות. לכן ברמה העקרונית יש חשיבות גם אם הוא היה בחיים וגם לאחר מותו".
עם זאת אנחנו שואלים את הרב אם מול המשקל הרב הזה בזכות שידור תחקיר שכזה, לא נכון לשקול את הפגיעה במשפחתו וילדיו בעקבות השידור. הרב משיב ואומר כי אכן בנקודה זו נכנס לשיקול הדעת עניין המידתיות. "כאשר הצורך קיים צריך לראות איך עושים זאת במינימום של המינימום של הפגיעה. המשפחה סבלה רבות מאוד וצריך לקחת את זה בחשבון. מובן שמי שהיה צריך לקחת את זה בחשבון הוא הפושע ולא הציבור ואי אפשר להטיל על הציבור את האחריות לכך שהמשפחה סובלת", אומר הרב שרלו ומציין כי טענה מסוג זה נשמעת גם כלפי פורום תקנה. אנשים טוענים כי גם אם האדם עצמו לא היה בסדר אין מקום לפגוע במשפחתו ו"אנחנו עונים שהפגיעה במשפחה נעשתה על ידי מי שעשה את העבירות החמורות ולא על ידינו, והמחויבות היא קודם כל כלפי הציבור, כלפי הנפגעים והנפגעות".
עם זאת יש לבחון כל העת אם הדברים נעשים במידתיות נכונה ומתוך צורך אמיתי, והרב שרלו מעיר כי לא פעם תכניות טלוויזיה מוציאות דברים מהקשרם ומעצימות דברים. למעשה הדברים כלולים בהגדרות שמביא החפץ חיים בספרו ונכון להתאים אותם גם למדיה הטלוויזיונית, לשקול כיצד עושים תכנית ותחקיר שכאלה אבל מבלי להגיע לצהוב, למכאיב ולמיותר.
בנקודה זו שאלנו את הרב שרלו אודות המעמד המורכב של מי שאמור לשדר את התחקיר. למעשה המשדר מקבל על עצמו מעין תפקיד שיפוטי, שהרי הוא מכריע מה ישודר ומה לא, מה יובלט ומה לא, מי הטוב ומי הרע בסרט או בתחקיר, אך מנגד אותו שופט עצמו הוא גם מי שמרוויח מהשידור, כלומר מהעצמת הרייטינג ומהשלכותיו. האם בכך שהשופט, גוף השידור, מרוויח מהאירוע, הוא לא נפסל אוטומאטית מלדון בסוגיה, מחשש ששיקוליו אינם ענייניים.
הרב שרלו סבור שאכן "זו הבעיה הקשה ביותר שקיימת בתקשורת", אך צריך לבחון מה האלטרנטיבה, "האם בגלל החשש הזה המשמעות היא שלא נפרסם תחקירים שמערכת המשפט לא מטפלת בהם. מי יטפל בנבל שהמערכת המשפטית מתרשלת ולא פועלת נכון. כשמעלים בעיות צריך לבחון אם יש לנו הצעה טובה יותר, או שהפושע והנבל יקבל פרס".
על רקע הסוגיה הזו אומר הרב שרלו כי נכון שלכל גוף שידור תהיה מעין ועדת אתיקה שבה יישבו אנשי מוסר, אנשי אתיקה, רבנים וכיוצא באלה, שמודעים גם לחשיבות הפרסום ולנחיצותו, אבל גם ישקלו את השיקולים האתיים וגוף זה הוא שיקבע אם השידור עומד בקריטריונים הענייניים או שהוא גולש אל מעבר לכך ומגזים.
הרב שרלו מסכים עם ההיגיון לפיו נכון שאותו גוף אתי יהיה חיצוני לגוף המשדר, על מנת שלא הגוף המבוקר הוא זה שימממן את משכורתו, מה שעלול לפגום בענייניות שיקוליו, ולטעמו של הרב נכון היה שמי שיעשה את התפקיד הזה היא מועצת העיתונות, שאגב הוא עצמו חלק ממנה, אך להערכתו התפקיד הזה גדול עליה, כהגדרתו, בהיותה גוף שמתנהל בהתנדבות של מספר אישים שעוסקים בסוגיות חריגות בלבד.
"הלוואי והיינו מוצאים את הדרך לעשות את זה, או לפחות שכלי התקשורת יכירו בצורך המוסרי ותכנית שכזו הייתה מוגשת לאנשים שנחשבים בעיניהם ואינם בעלי אינטרס ויוכלו לומר שהתכנית לגיטימית אבל הלכו בה רחוק מדי. כך צריכה להתנהל תקשורת במדינה יהודית", דברי הרב שרלו.
