נביאי ישראל חזרו והדגישו כי אין הצומות מטרה כשלעצמם. הם נאבקו נגד ראיית הצום בהתייחסות מוטעית לקורבנות – כאילו הקרבת הקורבן, או יום הצום לעצמו, הוא הפולחן שריבונו של עולם חפץ בו. מול תפיסה שגויה זו הם לימדו כי הצום משמש מצע ורקע לשינוי מהותי ועמוק בהתנהגות האנושית, ובעיקר בתחומים שבין אדם לחברו. יואל הנביא, בקוראו לצום, הדגיש כי זה גם היחס לקריעת הבגדים: "וגם עתה נאום ה', שובו עדיי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוקיכם, כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה" (יואל ב, יב-יג).
ישעיהו הנביא, שאת נבואתו על הצום אנו קוראים בשחרית של יום הכיפורים, הרחיב בסוגיה זו ועסק הן בביקורת על דרכי הצומות שבימיו והן בהצבת הדרך הראויה לשינוי הנדרש ביום הצום. מול תלונת עם ישראל כלפי הקב"ה "למה צמנו ולא ראית עינינו נפשנו ולא תדע" (ישעיהו נח, ג), המלמדת על ציפייה כי לאחר הצום ייענו כל התפילות, נשלח ישעיהו על ידי הקב"ה לומר כי בדרך שבה העם צם – אין משמעות של ממש לתענית. באווירה של ריב ומצה (מלשון ניצים), בהכאה באגרוף רשע – מתברר כי אין זה יום הצום שעליו ציווה הקב"ה: "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו?! הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע?! הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?!" (שם ה). הוא לא הסתפק בביקורת אלא גם הציג את התביעה הא-לוהית מאיתנו ביום הצום: "הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם" (שם ו-ז).
זכריה נגד הפייק ניוז
שליחותו הא-לוהית של זכריה הנביא, בימי בית שני, צעדה באותו נתיב. נבואת היחס לצום נאמרה בשנה הרביעית לדרייווש, לאמור: שנתיים לפני סיום הקמתו של בית המקדש השני. בפניו הופיעה משלחת ששאלה שאלה "הלכתית": האם הגיעה העת לחדול מלצום על חורבן בית ראשון, שהלוא אנו נמצאים בשעריו של השני? גם זכריה פותח את דבריו בביקורת על העולה מן השאלה עצמה, ומלמד את העם כי אין ריבונו של עולם זקוק לצום, ואין הצום עומד כדבר בפני עצמו: "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר: כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני?! וכי תאכלו וכי תשתו – הלוא אתם האוכלים ואתם השותים…" (זכריה ז, ה-ו).
בהמשך דבריו סוקר זכריה את סוגיית החורבן ואת סיבותיו. הוא לא נשלח לשלול את התחושה שאכן ריבונו של עולם משנה כעת את ההיסטוריה, ואנו זוכים עתה לחיות בעידן שיבת ציון שהיא גאולה ההולכת ומתעצמת. להפך, הוא מעצים את ההכרה כי אכן יגיע יום שבו הצומות ייהפכו לימי מועד ושמחה. ואולם לעת עתה הצום מכוון להניע את העם לעולם התיקון. החורבן נבע מאיבוד זכות הקיום של החברה בפני הקב"ה, והצום נועד לתקן את הסיבות שהביאו לקריסה הזאת, כדי לכונן מחדש את התשתית החברתית המוסרית שעליה בית המקדש ייבנה.
מהו התיקון שקורא זכריה להיטיב? "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו, כי את כל אלה אשר שנאתי נאום ה'" (ח, טז-יז). הכיוון העקרוני של דברים אלה זהה לחלוטין לדברי הנביאים שקדמו לו, בין בשעה שעסקו בקורבנות ובין בשעה שעסקו ביום הצום. התיקון הנדרש על ידי הנביאים כולם הוא תיקון בתחומי היחסים שבין אדם לחברו, ברדיפת הצדק, בתשומת לב ל"שקופים", בניקוי השוחד ובפתיחת השערים לרעבים ולעניים. בד בבד כדאי לתת את הדעת גם על הפרטים המובאים בדברי הנביאים, ובמטרות הממוקדות שהם דורשים להשיג.
דברי זכריה הנביא מבליטים את הקשרים שבין איש לרעהו, ואת החשיבות הגדולה של ביסוסם על מידת האמת. התביעה הראשונה היא "דברו אמת איש את רעהו". זהו תנאי הכרחי לקיומה של חברה – האמון ההדדי הנובע מכך שמדברים בה אמת. אנו מכירים היום את המחיר הגדול של הפייק ניוז, של טענות השווא וההשמצות, של מניפולציות שקריות הנעשות על קטעי עובדות וכדו' – ואנו למדים מדברי זכריה הנביא כי כינון מחודש של יחסי אמת ודיבור היונק ממידה זו עומד בראש פעולות התיקון שחייבות להיעשות בצומות על החורבן, מהשבת מידת האמת למקומה לצורך הגדול להביא לידי ביטוי את שתי התנועות הרוחניות העיקריות, שעליהן העולם עומד: האמת והדין מחד גיסא, והשלום מאידך גיסא.
הניווט בין המוקדים הוא מהקשים הקיימים, אך תנאי הכרחי לכך הוא עצם הרצון לכונן את הקשר על בסיס שניהם. חברה של אמת עלולה להיות אכזרית מאוד ומפלגת מאוד, על אף חשיבותה הגדולה של מידת האמת, כחותמו של הקב"ה. השלום, שאנו מצווים לבקש אותו ולרדוף אחריו, עלול לטפח מציאות של שקר, רפיסות רוח וויתור על הגשמת החזון. לפיכך אנו נתבעים לחיות לאור שניהם כאחד, וכאמור – מדובר באתגר עצום, שמחייב צעדים עדינים, התקדמות והכלה, נחישות ופשרה, עוז וענווה.
מעבר להנהגה הציבורית – מדובר גם בקריאה אישית: "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". בשתי דרכים ניתן להבין את הציווי הזה, ושתיהן משמעותיות מאוד. הראשונה מכוונת אלינו – אל הכוונות הפנימיות שלנו. כבר בדברים הראשונים שנאמרו לאברהם אבינו עליו השלום הודגש ששליחותו נועדה גם כדי להביא טוב לעולם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". מאז אנו נקראים לחשוב כיצד אנו יכולים ללכת בדרכו, ולהיטיב במציאות חיינו. השנייה מכוונת לדרך שבה אנו קוראים את עולמו של העומד מולנו. חלק גדול מקרע חברתי יונק מחוסר האמון ברצונו הטוב של האחר, ומכך שאנו חושבים עליו רעה. החשדנות, הפחדים ומחשבות השווא אינם מאפשרים את הקיום המשותף המיטיב. רק במקום שבו מתקיים אמון – יש אפשרות לבנות ביחד את בית ה', ועל כן הנביא נשלח לבשר כי זו אחת מתביעות התיקון העיקריות.
נצרכה לדורות
והנושא האחרון הוא החשיבות הגדולה של שבועת אמת. השבועה היא צומת של עניינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. שבועת שקר היא חילול השם במובן המילולי הראשוני – שמו של הקב"ה מתחלל בשעה שמתחייבים בשמו ומפרים את ההבטחות ואת דברי הנאמנות. שבועת שקר היא גם פגיעה חמורה בתחומים שבין אדם לחברו, שכן היא מערערת את האמון הבסיסי בדברים שנאמרים כלפינו.
קשה שלא לראות את ה"נצרכה לדורות" של נבואה זו בימינו. למן השאלה היסודית שנשמעת גם כיום – אם יש להמשיך ולצום גם לאור כל מה שזכינו בו בעשרות השנים האחרונות, או למצער אם מוטלת עלינו חובה להביא לידי ביטוי את השינוי בהנהגה הא-לוהית, מהנהגת גלות להנהגת ארץ ישראל, בצום תשעה באב. תשובת הנביא היא שהאמונה העמוקה בגאולה ובהופעתה אינה עומדת בסתירה לחובת הצום, אלא היא המכוננת את מעמדו של יום הצום, גם אם עולה מסוגיות הגמרא כי לפחות לדעת ראשונים רבים תוקפו המחייב נחלש.
ברם, לא רק השאלה רלוונטית מאוד לימינו, אלא תחומי התיקון הנתבעים. אם חפצי חיים אנחנו, ואם רצוננו הכן הוא ללכת בדרכי הנביאים הנאמנים באמת – עלינו להציב את התביעה הזאת מול עצמנו ביום צום החמישי. בדברים אלו בדיוק יעסוק כנס צהר השנתי – 'לשם שמיים וארץ', שיתקיים השבוע. כאשר אנו עצמנו ניכנס לעולם התיקון, ונבקש לכונן את יסודות החברה בדרכה של הנבואה – אפשר שייפתחו שערים להופעת גאולה ולברכת ה' עלינו, ובמקום לחשוש מחורבן נוסף נוכל להביט אל האופק הנפרש לנגד עינינו.
