הקלטה ופרסום של שיחות פרטיות

גילוי סוד

"הולך רכיל מגלה סוד" – במילים אלה הגדיר ספר משלי את סלידתו העמוקה מפרסום סודות, בדרכים השונות לגילוי זה. בזמנו זה היה על ידי דיבור; בזמננו, בין השאר, על ידי הקלטת שיחות. הסלידה העמוקה נובעת בשל הפגיעה הקשה המתחוללת במעגלים הולכים ומתרחבים. זוהי פגיעה באדם – שדבריו מודלפים, ומה שביקש שיהיה בחדרי חדרים, או בשעת חולשה שלו, הופך להיות נחלת הכול; זוהי פגיעה במהלך החברתי, המקרב אותנו לאותו מצב שירמיהו מקונן עליו: "…איש מרעהו הישמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע רכיל יהלך" (ירמיהו ט, ג); החשדנות, חוסר האמון, הפחד המתמיד, החשש מפני הקרובים לנו ביותר – כל אלה הופכים את החיים לבלתי נסבלים, ומובילים לבדידות ולאטימות חברתית.

כאשר מדובר בבעלי תפקידים – המצב הוא חמור פי כמה. סודיות רפואית, לדוגמה, הוכרה הן כעיקרון הלכתי והן כעיקרון אתי. היא מרחיבה את האיסור להדליף או להקליט הרבה מעבר לאנשים המעורבים בסיפור עצמו. שכן, רבים יימנעו מללכת לטיפול רפואי, או לטיפול נפשי, אם יסברו שאינם מוגנים. הדבר נכון גם לגבי שמירת חיסיון המקורות של העיתונאים, או האיסור על אנשי אבטחה להדליף דבר כלשהו מהמאובטחים שהם מגינים אליהם. כאמור, חומרת פרסום העניינים הסודיים האלה גדולה פי כמה, כיוון שהיא יוצרת רתיעה ממיצוי התפקיד החשוב שיש לבעלי מקצוע אלה.

איזונים

האם הדברים נכונים בכל תנאי ובכל מצב? האם ניתן לומר קטגורית שמדובר באיסור מוחלט שאין לו חריגים? אחד מעקרונות היסוד באתיקה הוא שלעולם אין עיקרון שהוא נכון תמיד, בכל תנאי ובכל מצב, כי אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות במפגש עקרונות מגוון. גם בדיון על סודיות רפואית עולים מצבי הקצה של הגבלת חובה זו – כאשר מדובר על חולה HIV הממשיך להדביק אנשים אחרים, או חולה באפילפסיה חמורה הממשיך לנהוג ברכב; הדברים נכונים גם לגבי חובת סודיות עיתונאית, וכן גם בעולם הרבני עצמו. במקום בו יש סכנה לציבור – חובה לפרסם.

לא זו בלבד, אלא שחלק מהמאבק בעבירות חמורות הנעשות בחדרי חדרים – כגון שוחד, אונס, סחיטה באיומים – מותנה בכך שתהא אפשרות צילום או הקלטה שיהיו קבילים כדי להוכיח את העבירה. הימנעות משימוש בכלים אלה כאשר מדובר באותם מצבים היא עצמה מעשה לא מוסרי. מקרים אלה מלמדים כי קשה מאוד למתוח את הקו במקום בו המדויק בו אכן קיימת חובה לפרסם קלטות, לפגוע בחובת הסודיות, ולבגוד באמון שניתן באדם. אין כאן מקום לדיון מתלהם, שטחי או מניפולטיבי, אלא לצורך עמוק לנסות לסמן את הקו הזה במקום האפשרי לו.

מסקנה

כיצד? נקודת המוצא צריכה להיות שפרסום שיחה, אירוע פנימי, מצב רפואי או קשר אינטימי – הוא מעשה פסול מבחינה מוסרית והלכתית, וחובה להימנע ממנו. כאשר מדובר באיש מקצוע או במשרת אמון – הדבר חמור פי כמה. הדברים פוגעים פגיעה חמורה בין במעורבים במקרה ובין במערכת החברתית כולה. ברם, ישנם מצבי קיצון בהם הדבר מוצדק, וזאת כאשר אי-פרסום משמעו סכנה של ממש או פגיעה חמורה באנשים אחרים. הדבר אמנם מותיר מרווח מתמיד לדיון במצבי קיצון – האם אכן מדובר במקרה כזה, ומובן הדבר שאין אלגוריתם מתמטי שיכול לקבוע האומנם נוצר מצב חיוני לפרסום. חובת ההוכחה שאכן זה המצב והצדקת הטיעון מוטלת במצבים אלה על המפרסם, שחייב להיות מודע שהוא עושה מעשה חריג מאוד וחמור מאוד, ועל כן נדרשות הצדקות מעולות כדי להתיר את החריגה הזו.

האם המקרה של יאיר נתניהו היה חריג כזה? מסופקני. מה שנחשף לעיני הציבור הוא חלק מתמונה בעייתית מאוד, אולם לא ניתן לומר שמדובר בפגיעה או בסכנה חמורה, וקשה אפוא להצדיק כל דבר שקשור בקלטות האלה – בין מה שנחשף בהן, ובין עצם פרסום הדבר ברבים.

להרחבה:
בנושא גילוי סוד וחדירה לפרטיות של אדם ללא רשות, ראו נייר העמדה ״אבחון גרפולוגי של אדם בלא קבלת רשותו״

בחזרה לאתיקה של המרחב הציבורי