הטיעון ש"העם הוא הקובע את שלטונו ולא אף אחד אחר" אינה נכונה גם לדעת הטוענים כי צריך להמתין לפסק דין חלוט, שהלוא הם מסכימים שבמצב כזה – אכן, גם אם העם בוחר במועמד מסוים הוא אינו יכול לעמוד בראשות הממשלה. לאמור: המחלוקת היא בשאלה היכן יש למתוח את הקו, המחלוקת בנושאים אלה לגיטימית, ויש היגיון בכל אחת מהשיטות.
את עמדתי ביחס לראש ממשלה, מכל מפלגה שהיא, וללא קשר למפלגתיות, שהוגש נגדו כתב אישום כתבתי כבר לפני למעלה משנה: אסור לתת ביד פקיד את הסמכות להפיל ממשלה. זו הייתה עמדת מחוקקי החוקים, זה המצב החוקי היום, ואני חושב שהוא נכון, על אף הכאב הגדול שהוא גורם. אין בדברים אלה פטור מציפייה כי אדם שנמצא תחת כתבי אישום לא יעמיד את עצמו לבחירה כראש ממשלה, ואני מצטער שזו לא נורמה מובנת מאליה, אולם זו החלטתו שלו, ואיני חושב שבית המשפט רשאי להתערב בכך. אדגיש שוב שאיני כותב זאת על רקע המציאות שאנו עומדים בתוכה עתה, אלא כשיטה עקרונית לסדרי השלטון.
צריך בכלל להתרגל לא לקבוע את העמדה לאור סיטואציה מסוימת, ולא לגייס את העמדה האתית והמוסרית לצרכים פוליטיים. עמדה צריכה להיות עקבית ושיטתית, בכל הקשר ובכל מפלגה.
האם ניתן לשנות את החוק? האם ניתן להכריע כי אנו, כחברה הישראלית, מעוניינים לקבוע נורמה אחרת, שתחייב ראש ממשלה להתפטר, או תאסור על נשיא המדינה להטיל עליו את המשימה?
התשובה היא חיובית. ברם, לאור עיקרון אחד, שאף הוא עקבי ושיטתי: מכאן והלאה. זו עמדתי העקבית והשיטתית, גם כשאני תומך בחוקים מסוימים, כמו בשינוי המועצה הבוחרת לרבנות הראשית. לכן, אני מציע בכאב לרדת מהנושא המשפטי ולשוב לשדה הציבורי, ששם בהחלט יש טיעונים כבדי משקל נגד מצב כזה.
לקריאה נוספת:
