א. הסכמה מדעת ביהדות

בעולמה של היהדות מובן מאליו כי ההסכמה לעצמה אינה מספקת, שכן האדם אינו הבעלים היחידי על עצמו. קביעה זו נובעת מן העובדה שהאדם נברא, לא בחר לחיות ונולד בעל כורחו, וכלשונה הברורה של המשנה (אבות ד, ב):

"הוא היה אומר היִלוֹדִים למות והמתים להחיות והחיים לידון לידע להודיע ולהִוָדע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון ברוך הוא, שאין לפניו לא עוְלה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד, שהכל שלו ודע שהכל לפי החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך: שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

יתרה מזאת, חכמינו קבעו כי נוח היה לו לאדם אילו לא היה נברא (עירובין יג, ב):

"תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא יפשפש במעשיו; ואמרי לה: ימשמש במעשיו".

רצונו של הבורא בבריאת האדם אינו מצומצם רק לעצם הבריאה; ומצוות עשה ואיסורים שונים, כמו גם עצם קיומה של התורה, מורים כי האדם אינו יצור אוטונומי לחלוטין ואינו רשאי לפגוע בעצמו או להתיר לאחרים לעשות זאת. ואכן, מכוח הפסוק "ואך את דִמכם לנפשֹתיכם אדרֹש" (בראשית ט, ה) למדו חז"ל כי אסור לאדם להתאבד,¹ וכך פסק הרמב"ם (משנה תורה הלכות רוצח, ב, ב–ג):

"…וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר 'את דמכם לנפשותיכם אדרוש' – זה ההורג עצמו…".

ההלכה אוסרת גם חבלה של האדם בעצמו;² ויש הסבורים כי אסור לאדם לומר לשון הרע על עצמו.³ דברים אלו נכונים גם לגבי רכושו של אדם; והוא אינו רשאי להשמיד את רכושו שלא לצורך, כחלק מאיסור "לא תשחית" (דברים כ, יט) שטעמו התבאר על ידי בעל ספר החינוך (מצווה תקכט) במילים הבאות:

"שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם…".

ברור אפוא שהסכמתו של אדם לפגיעה בעצמו בצורות שונות אינה מספקת כדי שיוּתר לפגוע בו בדרך כלשהי.

ב. הסכמה לשם הסרת אחריות

השאלה הכבדה בתחום זה נוגעת להסכמתו של אדם המבקשת למנוע מאחרים את נטילת האחריות על עצמו. שאלה זו עולה לעיתים קרובות בתחום הטיפול הרפואי ובשני הקשרים. ההקשר הראשון מצוי בתחום שבין האדם וא-לוהיו ועולה בו השאלה: האם חייב לאדם להתאמץ ולעבור טיפולים קשים ומכאיבים כדי להציל את עצמו, או שמא ריבונו של עולם מתיר לו שלא לעשות זאת? ההקשר השני נוגע לצוות הרפואי: האם הצוות הרפואי רשאי (או אפילו חייב) לכפות על אדם טיפול רפואי בניגוד לרצונו, או שמא רצונו של אדם שלא לעשות זאת והסכמתו לשחרר אותם משבועת הרופאים מספיקה לצורך כך? שאלה זו עולה בעיקר בתחום הטיפול הרפואי, אולם היא רלבנטית גם לתחומים אחרים.

יש לציין כי המענה לשאלה זו חייב להתייחס להיבטים מציאותיים רבים כגון: עד כמה הימנעות מטיפול משמעה מוות מיידי? מהם סיכויי ההצלחה של הטיפול? איזו פגיעה באיכות החיים מתחייבת כתוצאה מהטיפול ואיזו פגיעה תיווצר ללא הטיפול? עד כמה הטיפול כרוך בייסורים? מהם הנימוקים שבגינם מסרב האדם לטיפול? מהם הסיכויים השונים של כל התפתחות כתוצאה מהניתוח? עד כמה גדול הפער בין מה שהחולה חושש ממנו ובין ההערכה הרפואית? ועוד ועוד.

העמדה ההלכתית הקיצונית ביותר בעניין זה היא כנראה עמדתו של ר' יעקב עמדין (מור וקציעה או"ח, שכח):

"בחולי ובכמה שבגלוי, שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן, שניתנה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבכמה ולהרחיב פיה ולהפיס מורסא ולחבוש שבר, אפילו בנטילת איבר (כדי להצילו ממות) … כל כהאי גוונא ודאי עושים לו ומעשים אותו בעל כורחו משום הצלת נפש, ואין משגיחין בו אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו איבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, ועושין לו כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה, וכל אדם מוזהר על כך משום 'לא תעמוד על דם רעך', ואין הדבר תלוי בדעת של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד את עצמו".

ר' יעקב עמדין סבור כי יש לכפות על האדם את הטיפול הרפואי וחיוב זה נובע מאיסור התאבדות. ר' יעקב עמדין מחייב גם את הצוות הרפואי לבצע טיפול זה כחלק ממצוות "לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).

פוסקי דורנו נחלקו ככל הנראה בעניין זה. הרב משה פיינשטיין זצ"ל התייחס לשאלה זו פעמים מספר, וכך כתב באחת מתשובותיו (שו"ת אגרות משה חו"מ, ב, עד, ס"ק ה):

"ואם אחד אינו רוצה ניתוח שנשאר מזה בעל מום, ולדברי הרופאים לא יוכל לחיות בלא הניתוח, והוא באופן שאין לחוש לשמא תיטרף דעתו כשלא ישמעו לו, כגון שחשש המיתה מהחולי ברור וטריפת הדעת כשלא ישמעו לו הוא רק ספק, וגם בלא זה הא מיתה גרוע מטריפת הדעת, וכל שכן כשאין הספקות שוות דאם לא יעשו לו הניתוח ימות ודאי, וחשש טירוף הדעת הוא רק בספק, וגם אולי פחות טובא מספק ממש מאחר שאמרו לו הרופאים שיתרפא מהניתוח, ודאי שרשאין ומצוה גדולה דחיי נפש יהיה כשיעשו לו בעל כורחו אף בכפיה דקשירת גופו".

באופן עקרוני, דבריו של הרב פיינשטין עולים בקנה אחד עם דברי ר' יעקב עמדין. רק במצבים בהם יש שיקולים נוספים, כגון חשש שביצוע הטיפול יביא למותו של החולה בשל "טירוף דעתו" יהיה מותר לעשות את הניתוח.

גם מתשובה אחרת של הרב פיינשטיין עולה מסקנה זו (שם, יו"ד ד, כד, ס"ק ד):

"ואם יש חולה שצריך ניתוח להצילו, ויש רוב גדול שיצליח הניתוח, יש לעשות לו הניתוח גם כנגד רצונו כל זמן שאין חשש שעצם מה שכך מכריחים אותו יגרום לו סכנה גדולה יותר".

ברם, מדבריו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל עולה עמדה אחרת (נשמת אברהם יו"ד, קנה, ס"ק ב):

"חולה בן 50 סבל מסוכרת עם סיבוכים קשים (עיוורון, בעיות כלי דם, זיהומים חוזרים ועוד) ועבר כריתת רגל עקב נמק (גנגרנה). החולה שכב עם נמק ברגלו השניה שגרם לו ליסורים קשים … המלצת הרופאים היתה לכרות את הרגל … החולה עצמו סירב לעבור את הניתוח עקב פחד מעצם הניתוח, הכאבים והסבל של הניתוח, ובעיקר כי לא רצה לחיות כשהוא קיטע בשתי רגליו ועיוור. שאלתי אז את הגרש"ז אויערבאך שליט"א (זצ"ל) את דעת התורה בנידון, והוא פסק שאין לבצע ניתוח כזה נגד רצונו של החולה (או אפילו לנסות לשכנע אותו להסכים לניתוח), כיון שמדובר כאן בניתוח גדול ומסוכן שרק יוסיף לסבלו של החולה בלי סיכוי כלשהוא לחיי עולם".

אכן, כשמדובר בחולה המסרב להתרפא בשל חשש מבוסס מכך שחייו יהיו חיי סבל, אף הרב פיינשטיין סבור שנדרשת הסכמתו של החולה.⁴

מובן מאליו כי שאלה יסודית נוספת היא מידת צלילות דעת האדם כאשר הוא מביע את הסכמתו ועד כמה הוא מבין את משמעותה. סוגיה זו תידון בעזרת ד' בשיעור הבא שיעסוק באלמנט ה'דעת' של ההסכמה מדעת על פי מקורות היהדות.

לשיעור הקודם בקורס הסכמה מדעת
לשיעור הבא בקורס הסכמה מדעת
בחזרה לכל הקורסים

1. ראה בראשית רבה לד, יג: " 'אך' – להביא את החונק עצמו…".
2. ראה משנה תורה הלכות חובל ומזיק, ה, א.
3. סיפור בעניין זה נמסר על בעל החפץ חיים, וראה שיעורי תורה לרופאים, בני ברק תשע"ב, א, מו, בשם הרי"ש אלישיב.
4. ראה שו"ת אגרות משה חו"מ ב, עג אות א ושם עד, אותיות א, ג; שו"ת מנחת שלמה א, צו, כד. להרחבה בנושא זה ראה מה שכתבנו בנייר עמדה 'טיפול בחולה 'צמח" (p.v.s.) ובמיוחד בסעיף 2.3.

2 תגובות על “הסכמה מדעת (2) – ההסכמה ויישומה בהלכה ובאתיקה היהודית”

1. הסכמה מדעת (1) – משמעות המונח וחשיבותו – צהר לאתיקה הגיב:

   י״ז בטבת ה׳תשפ״ג – 10 בינואר 2023 בשעה 16:33

   […] בשיעור הבא נדון בהרחבה על אודות שאלת ההסכמה עצמה. […]

2. הסכמה מדעת (3) – תרומת היהדות להגדרת 'מדעת' – צהר לאתיקה הגיב:

   י״ז בטבת ה׳תשפ״ג – 10 בינואר 2023 בשעה 16:33

   […] לשיעור הקודם בקורס הסכמה מדעת בחזרה לכל הקורסים […]