בכעס על החברה החרדית בנוגע להתמודדות עם נגיף הקורונה יש הרבה מאוד כישלונות: הוא יושב על עוינות לחברה החרדית הקודמת לקורונה, הוא מבוסס על הכללות רבות, בלי לשים לב להבדלים השונים בתוך החברה החרדית. בנוסף, הוא לא ער לשוני בתיווך החדשות, לקשיים האנושיים העצומים בדירות הקטנות ועוד ללא מסכים; למרכזיות הענקית של חיי הקהילה, בית הכנסת ובית המדרש, ועוד עניינים רבים.
במידה רבה, החברה החרדית עוברת עתה את מה שעברה החברה הציונית דתית לאחר רצח רבין.
יש בו הרבה מאוד טענות ראויות: יחס מזלזל להוראות שלטוניות; עמדה דתית שאינה מקפידה דיה על הוראות ההלכה עצמה המחייבת להיזהר שלא להזיק אחרים; חוסר נכונות להקשיב לטיעוני הנגד ולהתבונן בראי, והאשמות שווא ב"אנטישמיות"; הפקרות בהתנהגות ברשות הרבים הציבורית; ועוד ועוד.
ומה עושים מול האש הגדולה של שנאת האחים?
אחרי ההתפרצות הגדולה, עכשיו הזמן לסגת מעט לאחור. אין טעם בהטחת שנאות, בקריאה לסלקציות, בהכללות מסוכנות; בהעצמת השנאה; בדברי הבוז, הלעג והעוינות. הנושא עלה לסדר היום. עכשיו צריך לשאול מה ניתן לעשות כדי לפתוח להיות חלק מהפתרון, ולא רק מהעצמת הבעיה.
ומצד שני, אין גם טעם במלחמת התגוננות מתחמקת ומאשימה, ומפנה לכך שגם בחוף הצוק היו מכוניות; אין טעם באי-לקיחת אחריות לתקן את מה שחובה לתקן גם עכשיו, בנכונות להיות חלק מהפתרון ולא רק חלק מהבעיה.
מעתה צריך להתגייס ביחד כדי להתמודד עם האתגר הגדול שכולנו נמצאים בו, והוא – כיצד בולמים את התפרצות נגיף הקורונה בשיתוף פעולה, באמון, בנכונות לפנות האחד אל השני פנים אל פנים, בזהירות שלא לגרום לנזק לאחרים, ובכל הדרכים בהם מתגייסים ביחד להתמודדות הגדולה.
לקריאה נוספת:
