נקודת המוצא המוסרית הבסיסית בשיטה הדמוקרטית היא שהנבחרים בבחירות הם שלוחי ציבור. המנדט שנמצא בידם אינו שלהם, אלא של הציבור ששלח אותם. הציבור שלח את הנציגים כדי לייצג את מה שהם הצהירו עליו והבטיחו לייצג. הציבור אינו טיפש, והוא יודע כי בשיטה קואליציונית הפשרה, הוויתור, וההכרה במגבלות הכוח הפוליטי הם חלק מובנה מיחסי הבוחרים והנבחרים. טהרנות יתר אינה המשימה שלשמה היו בחירות, ועיצוב הסביבה הפוליטית בדרך של משא ומתן הוא הכרחי. אולם, כל זה ניתן לומר במישור הטקטי, ולא כאשר עוסקים בליבת המפלגה הנבחרת.
למפלגה, לנבחרי ציבור אין שום רשות לעשות ״סיבוב פרסה״ על עקרונות ליבה שהתחייבו לפני הבחירות, שבשמם קיבלו את המנדט, ולנקוט במדיניות שונה לחלוטין. אם הם טוענים שנוצרה באופן נדיר ומיוחד מציאות חדשה לחלוטין, שהיא עצמה מהווה מהפכה המחייבת שינוי דרמטי בעמדות – הם חייבים ללכת שוב אל בוחריהם ולבקש את האמון בשינוי הזה.
בשל כך, נבחרי ציבור גם אינם ראשים לערוק ממפלגה אחת לשניה. המנדט אינו שלהם. הוא גם לא של המפלגה. הוא של הבוחרים, ואדם שבחר במפלגה מסוימת על חברי הכנסת שבה – לא הפקיר את בחירתו. עריקת חבר כנסת ממפלגה אחת לאחרת היא גניבת קולות ומעילה חמורה, ואין לו רשות לעשות זאת. זהו מעשה שחותר תחת העקרונות היסודיים ביותר של המוסר. הנזק בהתנהגות זו הוא עצום – והוא מנוגד לחלוטין לקביעה המחייבת של התורה ״מדבר שקר תרחק״.
לפני כל דבר אחר הם חייבים לשנות את ההתנהגות לפני הבחירות. את החשבון של ׳טובת מדינת ישראל׳ והצדקת המהפכות במדיניות – צריכים כל מועמד בבחירות וכל מפלגה לשקול מראש. לא ניתן לטעון ״דברים שרואים משם לא רואים מכאן״ בהקשר זה, בשל העובדה שכולם ראו גם ראו את האפשרות שניתקע במציאות פוליטית לא מוכרעת. את האומץ היה צריך לאזור לפני הבחירות, ולומר ביושר כי ״אנחנו לא רוצים לשבת עם זה, אבל אם האפשרות היחידה תהיה שוב ללכת לבחירות – נעשה כך וכך״. אמירה כזו הייתה אמירת אמת. סביר להניח שהיא הייתה פוגעת בשלב הראשון באומר אותה. אולם זו המשמעות של איש אמת, שאומר את האמת גם כשאפשר שהיא לא משרתת אותו. אולם, במצב הנתון, אפשר דווקא שרבים היו מצביעים לכך, אל תגישו לנו חשבון מזויף אחרי הבחירות בגלל הפחדים שלפניהם.
ומה עכשיו? המציאות מורכבת הרבה יותר, בשל שתי עובדות יסודיות: אנחנו בשעה ההולכת ונעשית שעת חרום יותר ויותר, והחובה היא להקים ממשלה מתפקדת; מנגד, המפלגות חטאו בהתחייבויות שווא, בנושאים המהותיים ביותר של הבחירות, ואין דרך למלא אחר כל ההתחייבויות בלי להפר חלק מהן. גם זו מציאות אתית, בה אנו נאלצים לבחור בין אפשרויות גרועות מאוד מבחינה מוסרית. צריך ליצור מדרג בתוך התחייבויות הליבה ולבחון הפרת איזו מהן – אפילו שזו פעולה רעה מאוד – היא הפחות מהותית. אנו גם יכולים ללמוד כללים מסוימים דווקא מסעיף 15 של חוק זכויות החולה, העוסק בטיפול רפואי במי שאינו מסוגל במצבו לתת הסכמה מדעת. אחד התנאים הוא שאנו מנסים להעריך מה היה רצונו ומה הייתה כוונתו במצב הנתון גם אם לא אמר אותה.
האם הדבר חוסם אפשרות של הקמת ממשלה במציאות הנתונה? בוודאי שלא, וישנן כנראה כמה אפשרויות. אולם, האפשרויות הפוליטיות אינן עניינו של טור זה. עיקרו הוא שגם בפוליטיקה יש עקרונות מוסריים כאשר אנו עוסקים בליבת היחסים שבין הבוחר לנבחר, ואפילו לחברה שמאבדת את האמון בפוליטיקאים צריכים להיות גבולות אתיים.
לקריאה נוספת:
