"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" – ירדה תורה לסוף דעתו של שכיר יום. במקום אחר היא כתבה זאת במפורש: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כד, טו). אדם עמל זקוק לפרנסתו. הוא לא התנדב לעשות דברים כחלק ממצוות חסד, כי אם בשל הצרכים שלו, וחוסר היכולת שלו לפעול בחיים בלי שכרו. מהפסוק בספר 'דברים', למדה התורה שבעל פה שמותר לאדם אפילו להסתכן לצורכי פרנסתו, והצירוף "מסירות נפש" אינו נוגע רק ליעדים לאומיים וציבוריים, כי אם גם לחייו האישיים של האדם. ההלכה התירה אפוא לעשות דברים לצורכיהם של אדם ומשפחתו, שבדרך כלל לא היו מותרים בעשייה. מצוקתו הקשה של מי שעבד ולא קיבל את שכרו, מתוארת כפגיעה חמורה בו ובמשפחתו.
בספרו 'תורת משה' מבאר האלשייך את המחיר הכבד של הלנת שכר, הנוגע לא רק להיבטים הכלכליים, כי אם גם למרחב היותר גדול של החיים החברתיים: "לזה אמר לא תלין פעולת שכיר וכו', כי אם כה תעשה אתה גורם עבירות רבות. אחת, כי בלכת הדל לביתו בידיים ריקניות, ובביתו אין לחם לאכול, והאשה וילדיה תשאנה עיניהם אל ידיו להריק להם ואין כל מאומה בידיו, אז יתן את קולו בבכי וקרא ואמר ארור האיש אשר עשיתי עמו היום מלאכה, כי ריקן שילחני, בלע ולא חמל עלי ועל אשתי ועל בני. על כן עליו אני מצוה ואומר לא תקלל חרש וכו'. ועל העשיר הוא אומר ולפני עור לא תתן מכשול. שאם יאמרו לעשיר למה תעשה כה לשכירך העני, ואל שכרו ישאו נפשם הוא ואשתו ובניו, הלא זאת ישיב העשיר מה עשיתי, הלא לא לעשק כוונתי כי הנה מחר אתן ויבקש לו היום ויפרע מחר מאשר אתן לו, ולמה יקללני הפועל. על כן אני אומר לך העשיר, כי גם אתה לא תנקה, כי הלא ולפני עור לא תתן מכשול, לבא לכלל כעס ולכלל טעות כזה שיחר אפו ויקללך. ולא על חסרון הדל אני עושה, כחס עליו או מבלתי היות לי מה לתת לו מבלי שכרך, רק בחמלתי עליך…".
זו זווית מרתקת של הסוגיה. אין מדובר רק בזכויות של הפועל, כי אם במעמדו של משלם המשכורת. בד בבד עם העובדה שהוא שלל משכירו את מה שמגיע לו – הוא גם נתן מכשול לפני עיוור, וגרם לאווירה מלאה כעס וקללה. בשפה של היום, היינו מתארים את המציאות החמורה הזו כיצירת חוסר אמון, אווירה של פער חברתי שלא ניתן לגשר עליו, והפיכת החברה למנצלים ומנוצלים. מי שאינו משלם בזמן גורם לכל אלה, ועל כן הטענות נגדו חמורות הרבה יותר.
העובדה שלעיתים דווקא מוסדות המדינה הם המשלמים מאוחר יותר, ועוטפים את הוראות התשלום ב"שוטף +", דבר שהוא למעשה מכבסת מילים; העובדה שיצא שמם של מוסדות יראי שמיים לרעה (אין לי מושג האמנם זה נכון) בתחום מילוי חובת התשלום – הן שתי רעות שמוטל עלינו לצמצם אותן ככל שניתן. נאמנות לשרות הציבור, והליכה בדרכי ה' ובמצוותיו, מחייבות ציות למצווה המרכזית של תשלום בזמן. גם כשאין מדובר בחובה הלכתית ממוקדת (כלומר: לא בשכיר יום וכדו', בקבלנות וכדו') – החובה המוסרית קיימת, וזה חלק מ"קדושים תהיו" של התורה כולה. אל נא נהיה נבלים ברשות התורה, כי אם נלך בדרכיה, ככל שניתן, ונקיים את דברי התורה ולא נלין שכר.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
