משעה שהרבנים הראשיים מרדכי אליהו ואברהם שפירא, זכר צדיקים לברכה, פסקו כבר בשנת תשמ"ז כי ההלכה מכירה במוות המוחי – נפתח השער לתרומת אברים חיוניים. שכן, תרומת אברים חיוניים אפשרית רק אם מחד גיסא התורם מוגדר כמת, שאם לא כן אסור לקרב את מיתתו ולו בשניה אחת, ומאידך גיסא מערכות הנשימה והלב פועלים כסדרן, בהנשמה מלאכותית, שאם לא כן הדם נקרש, ולא ניתן להשתמש באברי הנפטר כדי להציל את חייהם של אחרים. מצב כזה מתקיים רק כשנקבע מוות מוחי, והכרת ההלכה במוות הזה חיונית כדי לאפשר את תרומת האברים. כמובן שיש לציין כי פסיקה זו לא התקבלה על דעת פוסקים מסוימים, ועל כן ההולכים בדרכם מתנגדים לחלוטין להכרה במוות המוחי, ורואים בתרומת אברים את רציחתו של אדם.
ברם, זה היה השלב הראשון בלבד. השלב השני בהתקדמות נדרש כדי להסיר את מחסום חוסר האמון שבין העולם הרבני ובין הרופאים, והחשש שמא תביעות הרבנות הראשית בדבר הפרוצדורה לקביעת מוות מוחי בכל מקרה ספציפי – לא יתקיימו. ועל כן, למרות ההכרה העקרונית של גדולי רבנינו במוות המוחי – לא התקיימו התנאים שהם דרשו, ובפועל תרומת האברים עדיין הייתה אסורה. כל זה השתנה בשנת תשס"ז, ביוזמה המבורכת של ח"כ לשעבר עתניאל שנלר, שהעביר את חוק קביעת המוות המוחי, וזכה הן לאמון הרבנות הראשית – בראשות הרב עמאר הי"ו – והן לאמון הרופאים. לא זו בלבד, אלא שמכוח החוק מונה הרב פרופ' שטיינברג הי"ו לבדוק רטרואקטיבית את כל קביעות המוות המוחי שבוצעו לאחר חקיקת החוק, ואישר בחתימת ידו כי 100% (!) של הקביעות נערכו על פי החוק, ומוכרים על פי ההלכה.
במשך כעשר שנים נעשו ניסיונות שונים כדי להפוך את הפסיקה המאפשרת את תרומת האברים לקריאה רבנית המעודדת את תרומת אברים. ואכן, השנה נעשה השלב השלישי הזה, ורבנים רבים בציונות הדתית, מזרמים פנימיים שונים, הנמצאים במחלוקת בנושאים רבים ומגוונים, התקבצו והובילו קריאה לציבור הרחב להסכים לתרומת האברים כאשר הדבר מתאפשר על פי ההלכה ועל פי החוק. קריאה זו הדהדה בציונות הדתית בצורה חזקה, גם בשל חיבור הזרמים השונים שבה, והתקווה היא שהיא גם תשנה את התדמית הציבורית הרחבה הסוברת בטעות כי עמדת ההלכה מתנגדת לתרומת אברים. מבחינה עובדתית, בשנים האחרונות, אחוז המשפחות המסכים בזמן מבחן לתרומת אברים הגיע לכ 62%, וזו הצלחה גדולה מאוד, אם כי לא מספקת. המטרה היא להעלות את אחוז המסכימים, שכן כל משפחה התורמת את אברי יקיריה מצילה עוד אדם ועוד אדם.
כעת עולה מחדש הדיון בדבר המדיניות הציבורית, הראויה למדינה יהודית, בדבר תרומת אברים. לצורך הדיון, ניתן היה לחשוב על שתי עמדות קיצוניות מאוד. ראשונה בהן היא לקבוע כי משעה שאדם נפטר – אין אנו מכירים עוד בבעלותו על גופו, וכיוון שההלכה מתירה תרומת אברים, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה – הוא דוחה גם את שאלת כבוד המת וכבוד המשפחה, ומותר לקחת את אבריו להשתלה. זו עמדה קיצונית מאוד, שאף שניתן להצדיקה בשפה הלכתית ואתית, אינה מיוצגת בצורה רחבה על ידי העולם הרבני. הסיבות לכך נובעות הן מההכרה של בעלות אדם על גופו גם לאחר מותו, הן מהתנגדות לעוצמתה הדורסנית של מדינה והסכנות הכרוכות בכך, והן מכך שתרומת אברים לא הוגדרה כחובה מבחינה הלכתית אלא רק כהיתר לעשות כך.
מן העבר הקיצוני השני, עומדת כאמור העמדה האוסרת את תרומת האברים. כאמור, זו עמדה הלכתית, וככזו יש לכבד אותה וללכת לאורה, ואף החוק חייב את המערכת הרפואית שלא לקבוע מוות מוחי למתנגדים לכך, ולהמשיך לטפל באדם עד קריסת לבו ונשימתו. בין שתי עמדות קיצוניות אלה נמצאות כיום שתי תפישות עיקריות, שאינן חלוקות בשאלת תרומת האברים לעצמה, אלא בדרך הראויה למדינה יהודית לנהל את מדיניותה. האחת טוענת כי המצב הקיים הוא הראוי: אין לקחת את אבריו של אדם להשתלה ללא הסכמתו, או הסכמת המשפחה. חתימתו של כרטיס אד"י מהווה הצהרה על הסכמתו (אם כי כרטיס זה אינו מסמך משפטי, והוא לא נחתם בפני נוטריון), אך בסופו של דבר, ההחלטה הסופית היא בידי המשפחה. השניה טוענת כי לשם הצלת נפשות יש לנהל את המערכת אחרת: נקודת המוצא צריכה להיות שכל אדם תורם את אבריו, אך צריכה להינתן אפשרות זמינה ונגישה לאדם הרוצה לחתום על כרטיס "אד"י הפוך" להביע את התנגדותו לכך. וועדה של משרד הבריאות שישבה לפני כמה שנים על המדוכה הכריעה שלא ללכת בדרך השניה, בין מתוך הערכה שמספר התורמים לא יגדל, מסיבות שונות, והן מסיבות אתיות. אף על פי כן, נראה לענ"ד כי יש לתמוך בעמדה זו בשל העובדה שהיא תביא להצלת נפשות רבה יותר. את העמדה הזו ניתן לבסס על שני סוגים של טיעונים.
ראשון בהם הוא להמשיך סוגיות רבות בחז"ל, המניחות כי אדם רוצה לעשות טוב, ונקודת המוצא היא שבני אדם רוצים לעשות פעולה שהוגדרה על ידי חז"ל במילים "כאילו הציל עולם מלא". חזקה זו, היא הבסיס לקביעות שונות בדבר נוח לו לאדם לעשות מצווה בממונו, ושזכין לאדם שלא בפניו בענייני מצווה, ועוד ועוד. הזכות הגדולה להציל נפשות אפילו לאחר מותו היא נקודת המוצא. כאמור, צריכה להינתן אפשרות קלה ונגישה להביע את ההתנגדות לכך ולרצות שלא לתרום אברים, אולם זו נקודת המוצא הראויה, ועל בסיסה יש לקבוע את ההנחה זו.
ברם, גם אם לא נקבל את ההנחה הזו – ניתן לחשוב על כל הסוגיה בצורה שונה לחלוטין. בשעה שאדם נמצא כחולה בתוך המערכת הרפואית, הוא זוכה למעין 'ביטוח אברים', לאמור: אם הוא יזדקק חס ושלום לאבר כדי להציל את חייו – הוא יקבל אותו אם תהיה אפשרות לכך, ובכך יינצלו חייו. ה'פרמיה' שהוא משלם על ביטוח זה היא ההסכמה שלו לנתינת אבריו שלו עצמו אם חס ושלום ייקבע בו מוות מוחי. מחשבה ביטוחית זו היא יסודה של ההגינות. פעמים רבות כתבתי כי אף שיש לכבד מאוד את הפסיקה ההלכתית האוסרת תרומת אברים – לא ניתן לקבל את העמדה האוסרת לתרום אך מתירה לקבל, על אף הפלפולים שנאמרו בה. כמעט וניתן ולומר עליה 'הרצחת (בלקיחת אברים לאחר קביעת מוות מוחי) וגם ירשת ?'. לפי אותו קו מחשבה ביטוחי – ניתן עקרונית היה לומר שמי שמסרב לתרום אברים גם לא יקבל בשעה שיזדקק להם, אולם מסיבות שונות אני חושב שיש לדחות עמדה זו. אולם, את עצם הראיה הביטוחית יש לאמץ, כיסוד של ערבות הדדית שבין בני אדם, ברמה הקובעת כי אם אדם לא חתם מפורשות שהוא מתנגד לתרומת אבריו – מותר לקחת אותם לאחר שנקבע בו מוות מוחי ולהציל נפשות.
סוגיה זו היא סוגיה מרתקת, בשל העובדה שהיא קשורה לסוגיות בית המדרש הציבורי, ולדרך הראויה לניהולה ההלכתי והמוסרי של מדינה יהודית. זהו חלק מהלכות ציבור, שאנו נדרשים להם יותר ויותר, ובבירורם אנו מחברים בין שמיים וארץ, ובין תורת ד' והמציאות המתוקנת במלכות שד-י.
