לו זכינו, הייתה העובדה שבראשות ממשלת ישראל עומד אדם הנאמן לברית המצוות מתסיסה את העיסוק בהלכות מדינת ישראל. מפני חטאינו גלינו מארצנו, ובמשך כאלפיים שנים לא הייתה לנו מדינה עצמאית. כיוון שכך, אין לנו מקורות של ממש לדרכה של תורה לניהול מדינה, ובעיקר אין לנו מסורת מתווכת בין פרקי המקרא ובין שורת ההלכה, כפי שקיימים בסוגיות ההלכתיות העיקריות שאנו עוסקים בהם. הסוגיות בנושאים אלה הן אין סופיות, ואפילו חלק מהדיונים המפלגתיים נוגעים ממש בגופי תורה. שאלת היחס בין ההתחייבויות לבוחר לפני הבחירות (איני נכנס לשאלה אם אכן היו, מה היו וכדו’) והסמכות לסטות מהן אינה שאלה פוליטית – זו שאלה הלכתית ומוסרית מהמדרגה הראשונה; סוגיית ההסתמכות על מי שאינו “מקרב אחיך” בהקמת ממשלה דמוקרטית שאינה מלוכה, אינה שאלה פוליטית בלבד וכדו’. כל אלה היו נידונים גם מנקודת העמדה ההלכתית והמוסרית, ולא רק כמשרתות את העמדות הפוליטיות, אלא כסוגיות שנכונות תמיד, כלפי כל מפלגה וכלפי כל שלטון, שכן הן יונקות מתורת אמת ולא מתככים פוליטיים.

קומה גבוהה יותר היא אורחות השלטון עצמו. בראש ובראשונה: היחס העקרונית לדמוקרטיה כצורת שלטון, ועד כמה אנו כפופים לחזון הלכות מלכים של הרמב”ם, או ש”ככל הגויים אשר סביבותיי” (האם ממערב או ממזרח…), משמעו אימוץ מדאורייתא של שיטת השלטון הראויה בעולם. מעבר לשאלת מבנה השלטון –הסוגיה עד כמה מצוות המלך יכולות להוות מקור השראה בשלטון דמוקרטי, ויש לתורת ישראל אמירה עמוקה במצוות האלה: האם העובדה שאין אנו רוכבים יותר על סוסים, חרם דרבינו גרשום מונע אישה נוספת וראש הממשלה מקבל משכורת מהמדינה – הופכת את איסורי התורה על המלך – לא ירבה לו סוסים, נשים וכסף וזהב – לבלתי רלוונטיים, או שזאת התורה לא תהיה מוחלפת, ויש לה משמעות נצח: בין בתרגום מצוות אלה לאורחות החיים הפרטיים של ראש ממשלה בתחומי עושר וצניעות, ובין בדרכים העולות מדברי ישעיהו הנביא בפרק ב והרמב”ן בפירושו לתורה שמצוות אלה בכלל עוסקות במדיניות שצריך לאמץ, שעיקרן “לא ירבה” בשחצנות ביטחונית, בקשרי חוץ עם אומות זרות ובחברת שפע, וקיומה של מדיניות מרסנת וצנועה.

אורחות השלטון עצמו אינם עוצרים בפרשת המלך. לפנינו עולם מרתק של היחס שבין “ונשיא בעמך לא תאר” וחובת כבוד המלכות, הנובעת גם מ”שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך” (באופן עקבי ושיטתי לא מתאים היה לקרוא לבנימין נתניהו “ביבי”, כי ראש ממשלה הוא, וחובת כבודו היא גם כלפי מתנגדיו החריפים), ובין החובה לבקר את מעשיו, ולהציע באופן מתמיד חלופות. ובמקביל – האם לתורת ישראל יש עמדה ביחס לתפקיד האופוזיציה: האם נכון לקבל את העמדה כי מטרתה למרר את חיי הממשלה ולהפיל אותה, ולשם צריכים להיות מכוונים כל מאמציה, או שבד בבד חובה עליה לתמוך בעניינים המשותפים לכולם והטובים לכולם, ולראות את תפקידה בביקורת מדויקת ומכוונת כלפי שגיאות הממשלה וחטאיה.

ברם, הרבה למעלה מזה, ישנן אינן ספור סוגיות של הלכות מדינה שתשומת הלב הייתה ראויה להתפנות דווקא אליהן, ולממש את גאולת ישראל גם בבית המדרש הלא מגויס לעמדה זו או אחרת. הנטייה הטבעית היא לחשוב על יום השבת כאתגר הגדול ביותר של ראש ממשלה: מה מותר למופקד על מדינת ישראל לעשות בשבת ומה אסור לו. סוגיה זו נוגעת גם לפעולות ספציפיות אך גם לשאלה כללית ורחבה הרבה יותר: מהו הבסיס ההלכתי המאפשר בכלל את אחריות ראש הממשלה לכל חילולי השבת הנעשים במדינת ישראל מכוח זכות אזרחיה לפעול כרצונם, וחובת הממשלה לשמור עליהם ולאפשר את פעילותם. העולם החרדי הכריע (כביכול, כי שר הבריאות לשעבר הוכיח שאין זה כך) שהדבר בלתי אפשרי שאדם המצהיר על עצמו כנאמן להלכה יהיה מופקד על חילולי שבת ועבירות אחרות הנעשות במדינת ישראל, ומולו עדיין לא ניצבת עמדה הלכתית מנומקת ומבוארת שלא רק מתירה את הדבר, אלא רואה בכך משימה חשובה ביותר.

מעבר לדיני שבת, יש אין ספור סוגיות בהלכות מדינה: האם קיימת מדיניות כלכלית תורנית, בין כאשר מדובר בתפיסה רוחבית, ובין כאשר מדובר בסוגיות מקומיות (ריבית לדוגמה), ואם כן – עד כמה מוטל עליו לשאוף למימושה; יחסי ישראל ואומות העולם נוגעים באופן תדיר במסכת עבודה זרה, בסובלנות כלפי הדתות האחרות בארץ הקודש ובעיר הקודש, ולכל אלה יש צורך בהדרכה הלכתית, בהיתריה ובגבולותיה; סוגיות חשובות ביותר הנוגעות לאיכות הסביבה ולקיימות: האם אלה יסודות הלכתיים מחייבים, מידות טובות, או עבודה זרה חדשה של ‘הירוקים’, ומהן החובות המוטלות מכל עמדה, ואילו פעולות מותר לעשות גם אם הן פוגעות ביסודות הלכה אחרים.

ובבסיס הכל– עצם החיים הפוליטיים. נביאי ישראל לימדו אותנו כי יסודות היסודות של הקיום הוא הצדק החברתי, מדיניות החסד, ההימנעות ממצב בו “כל אח עקב יעקב וכל רע רכיל יהלוך”, ועוד. לא הכל מותר במאבקים הפוליטיים: מושגים של אמת ושקר, של איסור הלבנת פנים ולשון הרע, המבנה של “עדינו העצני” – ראש ממשלה שהוא עדין כתולעת בתחומים שחובה לנהוג בהם כך, וקשה כעץ בתחומים אחרים, ועוד ועוד. כל אלה הן סוגיות שלו זכינו לנקיות הדעת ולנאמנות פנימית היינו רואים עתה הזדמנות עצומה שיש בה גם סיכוי למימוש חלק מדיונים אלה. אחת הסיבות העיקריות לכך שהתסיסה התורנית הזו אינה מתרחשת היא היעדר היכולת להתנתק ממציאות פוליטית מסוימת, ולדון בסוגיות מעבר ל”מסך הבערות”, לאמור: בלי לדעת איזה תפקיד יוטל על המתדיינים ובאיזו מציאות הם יחיו.

ב

בשעה שייפתחו שערי בית המדרש לסוגיות אלה, נחשוף את שתי הדרכים העיקריות העומדות בפנינו, בעיסוק בשאלות אלו בעולם בו כאמור אין רצף הלכתי, ואין לנו מסורת של ממש. ראשונה בהן, שהיא גם המקובלת כיום, היא קיומו של הדיון במסגרת הלכות פיקוח נפש. הבחינה היחידה תהיה האם פיקוח נפש מתיר פעולה מסוימת או אוסר אותה. ואכן, רוב מוחלט של הפסיקות בנושאי מדינה ובעיקר המקומות בהם יש צורך לפעולות חריגות מדרכה של ההלכה הפשוטה יונק מענייני פיקוח נפש, במובן הרחב של המילה, כולל “דרכי שלום” וכדו’. המעיין בדברי רבותינו עם הקמת המדינה יראה כי זהו המינוח השכיח תדיר בעיסוק ההלכתי בסוגיות שונות.

יש יתרון עצום בדיון בשפה ההלכתית הזו: פיקוח נפש הוא יסוד מוצק בהלכה, ומצוי מאוד בספרות ההלכתית. יש לו מסורת די משמעותית, מאות ואולי אלפי דיונים בהיבטים שונים של פיקוח נפש, ובסיס רחב לדימוי מילתא למילתא. גם ‘מתיחת’ פיקוח הנפש מקובלת מאוד על ידי הפוסקים, שהתירו דברים רבים בשל חששות די-רחוקים, תוך טיעון שהדברים עלולים להביא לידי פיקוח נפש, הדוחה את רוב המצוות שבתורה.

ברם, לדרך זו גם חסרונות רבים. בראש ובראשונה –היקף סוגיות ניהול המדינה מעלה סוגיות רבות שאינן קשורות לפיקוח נפש דווקא, והעובר על הרשימה דלעיל ימצא רבות מהן שאינו נכנסות במסגרת הזו. לא זו בלבד, אלא שבשנת הקורונה נחשפה בפנינו העובדה כי משמעותה של מדינה וקיומה פוגעת לעתים בעיקרון ‘פיקוח הנפש’. ידענו את היסוד הזה גם קודם לכן, בעצם פיקוח הנפש הקיים במצוות הורשת הארץ ויישובה. אולם השנה התברר כי הדילמה המוסרית וההלכתית היא גם בחיים הרגילים, שכן הסוגיה העיקרית שעמדה בפני החברה הישראלית הייתה עד כמה מותר לסכן את נפשות ישראל כדי לקיים אורח חיים תקין במדינה, או שקיימת חובה לנעול את כולנו בבתים כדי שלא יסתכן אף אחד מישראל. זו דוגמת יסוד לכך שלעתים נימוק ‘פיקוח הנפש’ נדחה מפני “דרך ארץ שקדמה לתורה”, לאמור: הקיום היסודי והפשוט של החיים.

אולם הבעיה היותר קשה היא שהניסיון לבחון את הכל דרך הזווית הצרה של פיקוח נפש אינו משכנע. הלהטוטים ההלכתיים והחששות מפני העתיד גם באחוזי סיכון מזעריים יוצרים חוסר אמון עמוק בהלכה, והתחושה העמוקה היא של חוסר ישרות. לפני שנים אמר לי הרב ישראל רוזן זצ”ל כי רוב מוחלט של מדיניות מכון צמת מתבסס למעשה על סוגיה אחת (סוגיית גחלת, המתירה לכבות גחלת ברשות הרבים בשבת, בשל סכנה עתידית), ואף אז הגבתי ואמרתי כי ניתן להבין היטב את המקום הבטוח שפועלים בו בשעה שהכל בנוי על ‘פיקוח נפש’, והרחבתו לדרכי שלום וכדו’, אולם אליה וקוץ בה. חלק גדול מעזיבת תורה ומצוות כמצפן היסודי של הקיום עלול להיווצר מחוסר אמון ההולך וגובר בה, ותרומת נימוקים הלכתיים העומדים בניגוד לתחושת היושרה הפנימית היא רבה.

הדרך השניה העומדת בפנינו היא להתקדם אט אט ובזהירות בהכרה כי יש “הלכות מדינה”, והם אינם יונקים מדיני פיקוח נפש ומהרחבתם, אלא מהיסוד ההלכתי של “דרך ארץ קדמה לתורה”. חלק בלתי נפרד מגאולת ישראל הוא גם גאולת התורה, והשבתה למקומה הראשון: לא עוד התמקדות בחיי הפרט והקהילה, אלא גם בנושא הכללי והרחב של מדינה. כאמור, אין לנו מסורת של ממש הממקדת את יסודות הדיון בהלכות מדינה, אך ישנם בסיסים מועטים שמהם ניתן להצמיח תפישת עולם שלמה: סוגיות הלכתיות מסוימות שהתקיימו ברמת הקהילה, ו’גיורן’ לסוגיות מדינה; פרשיות תורה שניתן ללמוד מהם על הכיוון הכללי; דברי אגדה ופרשנות, קווי מחשבה בסיסיים, הכרה ב”חכמה בגויים – תאמן” כבסיס לחלק מהדיונים המבקשים את התורה שאינה נמצאת בגויים, וכדו’.

ישנה רתיעה מובנת מאוד משימוש בכלים אלה. לכאורה, אין לנו מסורת של ממש לקבל הכרעות מחייבות מכוחם של כלים אלה. הסיבה לכך היא שהאווריריות שלהם מאפשר לכאורה לומר כל דבר, ולמעשה מדובר בתחפושת של העמדות האישיות. לא זו בלבד, אלא ש”אין למדים מדברי אגדה” הוא אחד היסודות העקביים והשיטתיים בעולם ההלכתי. החשש המוצדק הוא שאדם יעטוף את עמדותיו בציטוטים שאינם מחייבים, ויעשה את התורה קרדום לחפור בו. ברם, בניגוד לתדמית, אין ולו פוסק אחד שלא השתמש בכלים האלה, בשעה שהוא דן בסוגיות שאין בהן מסורת הלכתית. אין ספר שו”ת אחד שמקורות אלה אינם נמצאים בו בסוגיות כאלה , לעתים כמקור עיקרי ולעתים כ”חזי לאיצטרופי”; שאלות רחבות היקף של מדיניות עקרונית הוכרעו מכוחם של מקורות אלה. די לנו אם נזכיר את משקל “שלושת השבועות” במשנתם של מתנגדי הציונות, ואת משקל “הנהג בהם מידת דרך ארץ” בדברי רבי ישמעאל כיסוד משנת תורה ועבודה. העובדה שיש מחלוקת על מה להתבסס אינה צריכה לגרום לנסיגה ממקורות אלה, שהלוא אין היא שונה ממחלוקות בענייני הלכה, ובאותן דרכים שבהם מיישבים מחלוקות במקורות הלכתיים ניתן להשתמש במקורות אלה.

כמובן שכדרכה של דרך גדולה שיש בה אורות עצומים – אורבת לה סכנת צללים עמוקה. כבר לעיל הוזכרה הסכנה שדומה ליריית החץ ולאחר מכן סימון עיגול המקורות שמתאים לעמדת היסוד; חידוש תחום שייקרא “הלכות מדינה” לא רק ככותרת מארגנת, אלא כנימוק הלכתי, אינו פשוט כלל ועיקר; המדרון החלקלק והצורך לסמן גבול מסובכים ביותר, וטיעון כי אלה אורחות מדינה עלולים להתיר כל עוול; אימוץ “דרך ארץ” של מדינות העולם עלולה לטשטש את ייחודה של תורת ישראל ואת בשורתה, ועוד ועוד.

כיצד מתמודדים עם סכנות אלה? אפשרות אחת היא להירתע, לסגת לאחור, ולשוב אל המוכר והנוח, לאמור: פסיקה מכוחו של טיעון פיקוח הנפש והרחבתו. ברם, למי שמשוכנע שאין בכוח הלכות ‘פיקוח הנפש’ לשאת את משקל מדינת ישראל כולה על כתפיה, כך שהדבר כלל אינו מהווה אפשרות, אין לו אלא לבחור בדרך של “הלכות מדינה” ולהציב את המסגרת הראויה להתמודד עם הסכנות. דרך זו מלמדת על צורך בבית מדרש, ב”בעלי אסופות”, בדרכים שהם מתבררת הלכה מתוך דיון ומתוך הליכה אחר הרוב. אין מדובר בהדרכות שנוצרות בעולמו של יוצר יחידי, כי אם בהתוועדות של תלמידי ותלמידות חכמים, בהצעת משנה מסודרת, במאבק בדרכה של תורה, בקיום מלא של המשנה “הוו מתונים בדין”, בד בבד עם “העמידו תלמידים הרבה” שידונו בכך, ובעיקר: בזהירות גדולה שמלווה בעשיית סייג לתורה, כדי שלא להפוך את תורת ישראל לזירת פולמוס מפלגתית.

אני מאמין באמונה גדולה בחובה המוטלת עלינו להתעורר מתוך המציאות הקיימת, ולכונן בית מדרש ציבורי שעיקר משימתו תהיה להציף את האפשרויות הקיימות, את דעות האוסרים ודעות המתירים ונימוקיהן, ויאפשרו למבקשים תורה ציבורית להכיר את המרחב הגדול של הדיון. תהיה זו נאיביות לחשוב שמבית מדרש זה יצא פסק הלכה מוסכם, ושערי מחלוקת לא יינעלו. אולם כדרכם של דברים – פעמים רבות שעצם הדיון והמקורות המסוימים שיעלו יגרמו לנטיית הלב, להבנה הפנימית, ליושר הסברא ולהיגיון הפנימי, להתאמה לכלל התורה ודרכה להיות מצפן לסוגיות היסודיות ביותר של הלכות מדינה. האם נזכה להסיט את תשומת הלב מהאירועים המפלגתיים שהם לשעתם, ללימוד תורה ולחיפוש הבשורה של תורת ישראל לקיומה של מדינה יהודית ? אין הדבר תלוי אלא בהכרעה שלנו במה להתמקד ובמה לעסוק.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.