סביר להניח כי במאה ועשרים השנים הבאות נזדקק בארץ ישראל לפחות לכשמונה מיליון מקומות קבורה, מה שמסמן תרחיש איום של הקצאת עוד ועוד קרקעות חיוניות למתים, על חשבון החיים העתידיים.
סביר גם להניח כי מגמת "נלבישך שלמת בטון ומלט" במפעל ההתיישבות תגרום להרס קרקעות הארץ הקדושה, ודי במהירות נמצא את עצמנו בארץ שלא ניתן לחיות בה כראוי. עוד סביר להניח שהמשך העלייה הדרמטית במחירי הטכנולוגיות הרפואיות תשנה לחלוטין את סדרי הגודל של ההוצאה הנדרשת לבריאות ותחייב קבלת הכרעות אתיות קשות. סביר גם להניח כי אם תימשך מדיניות הגיור הנוכחית נעמוד מול היקפים עצומים של נישואי תערובת בישראל, ללא יכולת לעצור אותם. עוד סביר להניח כי הבעיה הפלשתינית אינה הולכת להיעלם, ושהיא תחריף; וכך ניתן למנות עוד סוגיות רבות אחרות שלא מטופלות היום, ובשל כך תצבנה אתגרים קשים מאוד בעתיד.
התמודדות עם שאלות אלו כיום הייתה מביאה לשינוי משמעותי. פוסקי ההלכה היו מחייבים דרכי קבורה אחרות, שאפשר באמצעותן לחסוך בצורה משמעותית את הקצאת הקרקע; מנהיגי ההתיישבות היו נמנעים מרומנטיקת בתים צמודי קרקע, ומחוקקים חובת בנייה רוויה; מעצבי מדיניות הרפואה היו פותחים כבר היום בדיון ציבורי על רמת ההוצאה הלאומית לבריאות, ומנהלים מהלך גדול בכיוונים שונים – למן הפחתה במחירי הטכנולוגיות ועד הכרעות הלכתיות ואתיות קשות מנשוא; עולם הרבנות היה מתמודד עם סוגיית הגיור הסבוכה בדרכים אחרות מאשר אלו הנעשות כיום; חיפוש אחר דרכים נוספות למציאת פתרון צודק, הוגן ואפשרי בינינו ובין הפלשתינים היה חלק מהמאמצים הדתיים שלנו; וכך עם סוגיות רבות אחרות.
למה זה לא קורה? מעבר לנטייה הפסיכולוגית האנושית המתחמקת מהתמודדות עם שאלות ארוכות טווח, ומעדיפה לעסוק ב"דחוף" ולא ב"חשוב" – מדובר גם במדיניות הלכתית ארוכת שנים. המסורת ההלכתית נוטה לעסוק בשאלות רק בשעה שהמציאות מוטלת לפנינו, ולא להכניס למערכת השיקולים נושאים ארוכי טווח. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא איסור ניתוחי מתים שנמצא בדברי הנודע ביהודה (מהדורא תנינא, יו"ד רי) מן הטעם שאין מדובר בפיקוח נפש מיידי. אף שבאופן ספציפי רוב פוסקי ההלכה נטו מעמדתו המצמצמת מאוד את הנסיבות המתירות ניתוחי מתים – העקרונות המופיעים בדבריו שרירים וקיימים, ולמעשה ניתוחי מתים מותרים רק "כשמתו מוטל לפניו" (אם כי המונח "מוטל לפניו" הורחב מאוד).
זו גם הסיבה, לדוגמה, שפוסקי הלכה העוסקים בסוגיות כגון סודיות רפואית במקום שבו יש סכנה לאחרים כמעט לא הכניסו למערכת השיקולים את השאלות המערכתיות של מערכת הטיפול הנפשי. השיקול שלפיו הפרת הסודיות תביא בעתיד לקריסת מערכת התמיכה הנפשית, שכן אנשים לא יפנו אליה בשל חשש החשיפה, לא נלקח בחשבון כלל ועיקר. מאמרו הישן והטוב של הרב שילה רפאל (סודיות רפואית בהלכה, תשל"ח) מדגים זאת היטב, כאשר הדיון שהוא עורך בסוגיה עוסק בענייני לשון הרע לצורך, בלא שהוא מתייחס לנימוקים מערכתיים כוללים.
עקרון המיידיות
לא ניתן להכחיש את היתרונות המהותיים שמניעים את המדיניות הזו. ישנם שיקולים כבדי משקל להעדיף את עקרון "מתו מוטל לפניו", ולא לקבל הכרעות גלובליות המבוססות על מחשבה לטווח ארוך. בין שיקולים אלה נמצאים הקושי שלנו לצפות את העתיד להתרחש, והסכנה שבקבלת הכרעות מסוכנות לאור הנחת תרחישים שכלל לא יתממשו. המנסח המובהק של טיעון זה הוא החזון אי"ש (אהלות סימן כב):
לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא הותר אלא כשמזיק את הרבים.
נימוקים נוספים המבוססים על עיקרון דומה מדברים על ערעור יכולתנו להכריע כיום מהו הפתרון הטוב ביותר לאתגרים שעומדים בפנינו, שכן אפשר שייפתחו בעתיד שערי התמודדות טובים יותר; על צורך בבשלות ציבורית כדי לאפשר התמודדות עם בעיה, וכל עוד היא לא קיימת ההרס העלול להתרחש כתוצאה מהתמודדות מוקדמת מדי יגבר על הבעייתיות שבעתיד; על הבחנה בין שינויים הלכתיים "בידיים" המצטיירים כרפורמה מרצון וכפגיעה באמונה בנצחיות התורה, ובין אלה שבאים עלינו באונס, כשאנו נאלצים לעשות את השינויים מכוח אילוצים שאינם נובעים מבחירתנו, ועוד.
לא זו בלבד, אלא שטיעונים בדבר העתיד מאפשרים מניפולציות רבות, וניצול מכוער שנעשה על ידי בעלי אינטרס, בהמצאת בעיות עתיד ובהקמת חברות שכביכול פותרות אותו. הנודע ביהודה עצמו חושש מניצול זה, וכותב:
שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות – אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה, ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק.
הווה אומר: היתר ניתוחי מתים לצרכים שאינם מידיים הוא מדרון חלקלק שלא ניתן יהיה לעצור אותו, ובשמו תתפרק שמירת השבת לחלוטין כל אימת שאנו עוסקים בהקשרים רפואיים.
מעבר לכך, הכלים ההלכתיים המאפשרים שיקול דעת ארוך טווח אינם רבים. לאורך ימי הגלות היינו מיעוט, ובשל כך ההלכה עסקה בדרך כלל בשאלות של מיעוט. האחריות לנהל את הדברים מתוך מבט אסטרטגי הייתה פחותה, ועל כן גם לא התפתחו הכלים לעשות זאת. גם העובדה שנשמרה העצמאות הפסיקתית של הרב המקומי (לפחות באירופה) גרמה לכך כי אופי המחשבה היה מקומי ולא מערכתי כללי.
מציאות זו מצטרפת אל הנטייה הפסיכולוגית הטבעית בנוסח "מי הזיז את הגבינה שלי", ואנו מוצאים את עצמנו נטועים בה ופועלים לאורה, לא רק במישורים תורניים. כך, לדוגמה, ראש עיר יעדיף לעסוק בהקמת פארקים ובטיוב איכות החיים, ולא בהחלפת מערכת הביוב שעלולה לקרוס בעוד עשרים שנים. בסדר גודל אחר לחלוטין – מדינת ישראל אינה מטפלת כלל בפוטנציאל התמוטטות הניהול האקטוארי של הביטוח הלאומי, ובסבירות הנראית לעין כי ילדינו יינטשו לעת זקנה, ומערכת התמיכה של המדינה תקרוס. על אף שהעובדות ידועות לכולם, ומדובר בקטסטרופה של ממש שללא התמודדות איתה קשה לראות כיצד היא נמנעת – קשה לחלץ כוחות פוליטיים משמעותיים להתמודדות עם הבעיה, בעיקר לאור שיטת השלטון הדמוקרטית, שמבוססת על אפשרות החלפת השלטון באופן תכוף יחסית.
תשתית הלכתית קיימת
ברם, "חוק שימור הבעיות" קובע כי בדרך כלל טיבן של סוגיות יסוד הוא לא להיעלם, ופעמים רבות הן מופיעות מחדש דווקא בשעות הקשות ביותר. דברי חכמים "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה" מלמדים אף הם על הבעייתיות הטמונה בבריחה מעיסוק בסוגיות אלה. הנטייה להתעלם ממחשבות לטווח ארוך מתרחשת לא רק בשל היתרונות שצוינו לעיל, אלא גם בשל חולשה וקלות דעת. אנו מעדיפים להישאר באזור הנוחות, שבו אין צורך לצמצם היום כדי שיהיה רחב יותר בעתיד, ובו אין צורך להכניס שיקולים המחייבים הכרעות משמעותיות, פריצות דרך מחשבתיות והלכתיות ודיון אסטרטגי ולא רק טקטי. ואולם, בסופו של דבר, סוגיית הקבורה (אם לא תטופל עתה) תתפרץ בעוצמה יתרה, וכך גם סוגיות הסביבה, הבריאות והגיור, על אף ההבדלים ביניהן. המחיר שייגבה אז יהיה כבד הרבה יותר.
האם קיימת תשתית הלכתית למחשבה לטווח ארוך? בוודאי. אחת הדוגמאות לכך היא עמדת התנאים ביחס לעדים הצועדים להעיד על קידוש החודש בשבת, אף על פי שכבר אין צורך בעדותם: "מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבא" (משנת ראש השנה ט, ה; וראו בבלי ראש השנה כב ע"א). גם עקרונות נוספים כגון "שלא תינעל דלת בפני לווין", שמכוחה הכריעו חכמים שעל אף דרישת התורה שהדיינים יהיו סמוכים בהודאות והלוואות ניתן להסתפק בדיינים "הדיוטות" כדי שלא להערים קשיים על תביעות להשבת הלוואות (סנהדרין ב ע"ב), הם חלק ממערכת מחשבה ארוכת טווח.
פסיקה הלכתית שכזו מחייבת נאמנות עמוקה ליסודות ההלכה, ובד בבד אומץ לב ויצירתיות. משעה שאלה מזומנים לעולם הפסיקה – נפתחים שערים רבים בפני פוסקי ההלכה. המשמעותי ביותר הוא השיבה אל ההלכה הקדומה והבסיסית, כמו למשל שיבה בדרך זו או אחרת למנהגי הקבורה הקדומים, שהזדקקו להרבה פחות קרקע לצורך קבורה; שיבה לסוגיות היסוד של גיור קטינים, והסתמכות על פוסקי ההלכה שראו בעצם ההצטרפות לעם ישראל זכות גדולה, וכדומה. בחלק מהנושאים מדובר בדיוק ההלכה, כמו בהבנה שמצוות יישוב ארץ ישראל כפי שהיא מנוסחת ברמב"ן, "ולא נעזבנה לזולתנו מן האומות או לשממה", אינה אומרת שאסור לנו לשקול שיקולים "ירוקים" בהותרת מרחבים פתוחים רבים. לעתים מדובר בצורך לתקן תקנות חדשות, ועוד ועוד. מה שיחולל את השינוי יהיה הבנה שאם לא נעשה כן – אנו מועלים בתפקידנו, ובחובה שלנו לתת את דעתנו שלא לקלקל ולא להכרית את הבריאה שריבונו של עולם ברא, כמו גם את היכולת לחיות חיי תורה שריבונו של עולם נתן לנו בהר סיני.
על כן, משעה שחזרנו לחיות חיים ציבוריים אנו קרואים למהפכה תפיסתית. חלק בלתי נפרד ממנה הוא החשיבה המערכתית, לטווח ארוך, ועיסוק באסטרטגיה ולא רק בטקטיקה. זו המשמעות של "הלכות ציבור" – לא מדובר רק בהבדל כמותי שבין יחיד לרבים, אלא במערכת שיקולים אחרת, הנתבעת לקבל אחריות על ניהול מדיניות תורנית ארוכת טווח, ולא רק להתמודדות עם שאלות שנקבעות על ידי סדר היום של ה"דחוף".
זו המשמעות העמוקה של תורת ארץ ישראל. ההדגשה כי התורה לא ניתנה לפרטים בלבד, כי אם לכינונה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מחייבת שיעורים במחשבת ישראל ובלימודי אמונה, אך לא פחות מכך היא מהווה קריאה להכרעות הלכתיות לאומיות וציבוריות. מי שחזונו הוא להנכיח את תורת ישראל במדינה לאומית חייב להכריע בדרך שבה אמורות להיות מוכרעות הכרעות תורניות לאומיות. אנחנו כבר לא מיעוט בגלות. אנחנו אומה עצמאית בארצה, וציבור המאמינים שעל התורה להנחות אותנו חייב לממש את אמונתו בדרך זו.
תחום עם כללים שונים
התשתית לחשיבה שכזו הונחה בדברי רבותינו שעסקו בהלכות מדינה, בעיקר בשנות הקמתה. הם הטמיעו בנו את ההכרה שפעמים רבות נושאים הלכתיים ציבוריים מונחים על ידי כללים הלכתיים ציבוריים. כמעט כל דיון הלכתי בהלכות ציבור ומדינה מתחיל במקורות העוסקים בפרטים, ומסתיים בפרק הטוען שאפשר שכאשר מדובר במדינה – הכללים שונים.
הדוגמה הבולטת ביותר היא העובדה שמבחינה הלכתית פרטית אין חובה לאדם להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש כדי להציל אדם אחר, אולם מדינה וצבאה מתנהלים לאור התביעה למסור את הנפש עבור השני. דוגמה נוספת באה לידי ביטוי בשני אירועים המוניים של מפגש בין משימות לאומיות ובין שמירת שבת שאירעו השנה (קריסת החניון ברמת החייל; ההתמודדות עם גל השרֵפות), שבהם נעשו פעולות מרחיקות לכת המנוגדות לחלוטין להלכה הפרטית, ובכל זאת הן לא זכו לביקורת, ולעתים אף זכו לתמיכת עולם הפסיקה. עכשיו הגיעה העת לבנות קומה נוספת, והיא התמודדות תורנית עם שאלות ציבוריות הכוללות את השיקולים לטווח הארוך.
הנהגה תורנית של אומה חייבת לפעול גם לאור המבט אל העתיד, ואל התוצאות הנגרמות מכל פעולה. אני מאמין שהשילוב שבין התבונה האנושית הנענית לדברי חכמים "איזהו חכם – הרואה את הנולד" ובין האמונה העמוקה בתורת ארץ ישראל ציבורית מאפשר לכונן שינוי משמעותי בעולם התורני שלנו, ובד בבד עם פתרונות מעשיים טכניים במציאות הנתונה להמשיך ולעצב מלכתחילה את פני העתיד הבא עלינו, תוך היענות לתביעות ההלכתיות שעיצוב זה מציב בפנינו.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אמי"ת אורות שאול וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017
