יסוד האחריות ביהדות
אחד היסודות העמוקים והמהותיים ביותר בעולם ההלכה והאתיקה היהודית הוא האחריות. הלכות רבות מבוססות עליו. בין שאנו עוסקים בדיני ממונות – ובעיקר בדיני נזיקין, שבהם ההלכה קובעת כי "אדם מועד לעולם" (כל עוד אינו במצב של אונס); בין שאנו עוסקים במצוות – שבהן ההלכה מחייבת את האדם ליטול אחריות על מעשיו, ואף דורשת ממנו לעבור תהליך כפרה במצבי ספק; ובין שמדובר בסיפורי התנ"ך ובאגדות חז"ל – ההתייחסות הבסיסית אל האדם היא כאל מי שאחראי למעשיו, ומוטל עליו לפעול בעולם מתוך מודעות לאחריות זו.
אמונה מול התנערות
עמדה זו משמעותית מאוד כאשר אנו עוסקים בדרכיה של האמונה הדתית. שכן, קיימת סכנה שהאמונה תגרום לאדם לראות בנעשה בעולם תוצאה בלעדית של התגלות אלוהית והשגחה פרטית, ובכך לנשל את האדם ממעמדו כמקור המעשים ולהעבירו לשכינה. ואכן, אנו מוצאים התבטאויות רבות מעין אלו, כגון "הכול בידי שמיים", אולם אלו נוגעות להתייחסותו האישית של האדם למאורעות המתרחשים בחייו, ואינן משמשות כלי להסרת אחריות מעליו.
בין משפט למהות
כאשר אנו פונים לעולמה של הנבואה, עמדה זו מתחדדת עוד יותר. לעיתים נדירות בלבד אנו מוצאים התערבות אלוהית בהכרעותיו הפרטיות של האדם והסרת האחריות ממנו. דווקא המקומות החריגים המספרים על כך – כמו ההשפעה על בחירותיו של שמשון או אטימת אוזניהם של בני עלי – מלמדים כי הנורמה הבסיסית היא אחריות מלאה. חידושה של הנבואה הוא שאין מדובר באחריות משפטית בלבד, אלא באחריות מהותית.
משל החרב של דוד
דוגמה מובהקת לכך היא אחריותו של דוד המלך למותו של אוריה החתי. הפסוק העוסק בכך מבטא את העמדה המהותית הזו בבירור, כאשר הנביא מטיח בדוד: "…ואותו הרגת בחרב בני עמון". לאמור: אף שדוד לא הרג את אוריה במו ידיו, ומי שנעץ את החרב בליבו של אוריה היה חייל עמוני, הנבואה רואה בדוד את מניף החרב ומטילה עליו את האחריות המלאה למעשה הנורא.
אתגר הבינה המלאכותית
עמדה עקרונית זו רלוונטית להפליא לימינו, עם כניסתנו לעולם הבינה המלאכותית (AI). הדבר נובע מסוגיית האחריות הסבוכה, שתעלה בטור זה שוב ושוב. נדגים זאת באמצעות שימוש בבינה מלאכותית לצורך קבלת הכרעה רפואית, המתבררת בדיעבד כהרת אסון.
שרשרת האשמים האפשרית
על מי ראוי להטיל את האחריות במקרה כזה? האפשרויות רבות ומגוונות:
- על מי שפרסם מאמרים לא מדויקים שעליהם המודל "התאמן";
- על יוצר האלגוריתם ומפתח הכלי שהוביל למסקנות השגויות;
- על הגורם שהנגיש את התוכנה לציבור הרחב (גם אם סייג זאת באותיות זעירות);
- על המשתמש עצמו, שאינו יכול להאשים איש מלבדו;
- על הבינה המלאכותית עצמה, כישות עצמאית;
- על מערכת החינוך וההסברה שלא חינכה לזהירות הנדרשת;
- או שמא על מערכת הבריאות, שאי-זמינות רופאיה היא שאילצה את המשתמש לפנות לטכנולוגיה.
בוודאי ניתן למצוא חוליות נוספות בשרשרת.
דין ומשפט מול חובה מוסרית
משום כך, יש להבחין בין הדיון המשפטי לדיון האתי. מבחינה משפטית, שיקולי הטלת האחריות קשורים ביכולות חקירה ואכיפה, ובעקרונות הכלליים של המשפט. ואכן, עולם המשפט מנהל דיון מתמיד בניסיונות למשטר ולנסח רגולציה בתחום הבינה המלאכותית, ונעסוק בכך בהמשך. אולם, הנחת היסוד שעלינו לשים לנגד עינינו היא ההכרה בקיומה של אחריות מוסרית ואתית. זו מוטלת – באופן יחסי, כמובן – על כל מי שכרוך בדבר, איש איש לפי מקומו בשרשרת. האחריות המוסרית אינה חותרת לבודד "אשם" יחיד או להגדרות נוקשות. זהו יתרונו הגדול של המוסר: הוא נזיל (פלואידי) יותר, ומשום כך גם מחייב יותר, גם אם אין בצדו תוצאות משפטיות או פיצויי נזיקין.
אש שצריך לרתום
משעה שזוהי תפיסת האחריות, מוטלת משימה כבירה על כל הנוגעים בדבר. בשל עוצמתה של הטכנולוגיה, על כולם להירתם למלאכה: החל במפתחי הכלים ומנגישיהם, ועד למערכות החברתיות המתוות את השימוש הראוי בהם. כמובן שבליבת העניין, האחריות הבסיסית נותרת על האדם המשתמש. מבחינה זו, הבינה המלאכותית דומה לאש: ניתן לרתום אותה למטרות חיוניות וברוכות, אך היא עלולה גם לשרוף ולהחריב. הטמעת תפיסת האחריות הכוללת הזו היא אחת המשימות האתיות החשובות ביותר של עת הזו.
