"דורון, תפילה ומלחמה" – שלוש הדרכים שבהן התכונן יעקב אבינו לקראת המפגש עם עשיו הפכו להיות ביטוי העומד בפני עצמו. אנו קוראים כי ההכנות היו מורכבות: הדורון התבסס על מחשבותיו – "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי"; התפילה על הבקשה ובחלקה תביעה מהקב"ה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּך,ְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב"; והמלחמה על עריכת המחנה: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ – וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".
אף שלא זה סדר הדברים שבו כתובה התורה, נראה בעליל שזה הסדר הכרונולוגי לביצוע, שהרי לא יעלה על הדעת לתת דורון אחר מלחמה וכדו'. כל שלוש הדרכים התממשו בצורה חלקית: לא ברור האם עשיו לקח בסופו של דבר את הדורון, ועד כמה המפגש ביניהם נבע ממנו; המלחמה התרחשה בין יעקב ובין המלאך, שהוכתר על ידי חכמים בתואר "שרו של עשיו"; והתפילה כמובן עשתה את שלה בדרך המיוחדת שבה תפילות מתממשות.
הפיכתם לביטוי מלמדת דבר עמוק מאוד, שהוא גדול בהרבה מאירוע המפגש של יעקב אבינו ועשיו. הוא מלמד על הדרך שבה כדאי לצעוד בשעה שאנו מנסים לשנות את פעולותיו או את עמדותיו של הצד האחר.
מיום ליום דומה שהחברה הישראלית ויתרה על כך. כשאנו בוחנים את אופיו של הדיון הציבורי, ניתן להתרשם שרובו הבולט מתרחש בכלים אחרים: הצגת הצד השני בצורה מעוותת, כקריקטורה, תוך שימוש בכלים העולבים והפוגעים ביותר; הבאת "ראיות" שהצד השני הוא בכלל צבוע ולא לגיטימי, שכן הוא לא מחה/הפגין/תמך/פעל וכדו' בעבר כשזה היה לא נוח לו; כפירה מוחלטת באפשרות שיש דבר מה פגום בעמדה שלנו, או שאנו מתחרטים על דבר מה; וכן הלאה. זה נכון גם ביחסים הבינאישיים. הדיבורים נעשו אלימים מאוד, וקשה למצוא בהם בסיס לקשב כלשהו.
והנה אנו למדים כי אפשר שצריך לצעוד בדרכים אחרות לחלוטין. "הדורון" ביחסים הבינאישיים הוא הנכונות להכיר בכאב של הצד השני, בדרך בה הוא רואה את תמונת העולם, בטעויות שאנו עשינו וכדו'. במבט ראשון זו נראית כמובן חולשה גדולה, אך היא פותחת את הלבבות, ויוצרת את האפשרות לנשיאת פנים ולנכונות הקיימת גם בצד השני לעשות כך. כמובן הדבר מטיל אחריות אף עלינו, ולא לראות בביקורת העצמית של הצדדים החולקים עלינו עדות לחולשה, ולנצל אותה כמתקפת נגד, שכן בדרך זו אנו שוללים את השפה המפייסת והמאפשרת התחברות מחדש.
על חשיבותה של התפילה אין צורך להאריך. טוב להזכיר כי עוד לפני תוכנה של התפילה – עצם קיומה מזכיר לנו כי לא הכל תלוי בנו, וכי המציאות מתפתלת לה בנתיבים עקלקלים, ולא בהכרח באופן צפוי היונק מהתכנון שלנו. מתוך עמדה ענוותנית זו נוצר חלל בגאווה העצמית ובביטחון כי הכל תלוי בנו, ואנו מזכירים לעצמנו בתפילתנו גם את החולשה האנושית וגם את גבורת ה' והעובדה שהעולם מתנהל לפי רצונו.
וגם המלחמה: לעיתים אין ברירה. לעיתים יש צורך לעבור לשפה היונקת מהכוח, מהעורמה, מהטכסיס ומהמהלומות. תורתנו אינה "צמחונית", ואבותינו לא היו פציפיסטיים. גם כאן הדברים נכונים ביחסים הבינאישיים. לעיתים יש צורך בהתעקשות, באי-התפשרות. לעיתים יש צורך להיערך גם לספוג פגיעה במחנה האחת כדי להשאיר לפליטה את המחנה השני. לא יהיה זה נכון להתעלם מכך, על אף הכאב והרצון להימנע.
כאשר שלוש הדרכים חוברות האחת אל האחרת – אפשר שנצליח לגרום לנשיאות פנים מהצד השני שתפתח פתח חדש ביחסים.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
