לקראת גל שני יש לנו מודעות כפולה לשתי תנועות סותרות. הראשונה מתייחסת לתוצאות החמורות של אי־התמודדות עם המגפה, כפי שאנו רואים בחלק ניכר מהעולם המערבי. זה לא רק כשל רפואי, אלא גם כשל מוסרי עמוק, באי־ההגנה על האוכלוסיות הזקוקות להגנה, ובאי־קיומה של סולידריות אתית מוסרית.

השנייה מתייחסת לתוצאות החמורות של סגר כללי, המשפיעות על כל שטחי החיים. המחיר הכבד שהחברה הישראלית כבר משלמת וצפויה לשלם הוא עצום.

מה, אפוא, צריך לעשות? ראשית, יש לרכוש מחדש את האמון הציבורי, כדי שנוכל לעשות את הדברים הנכונים. מנהיגי הציבור איבדו את האשראי החיוני ביותר, בהתנהגותם הפושעת: אירוח בני משפחה בליל הסדר; אי־שמירה על ההוראות שהם עצמם נתנו; הכנסת שיקולי יוקרה להכרעות; יהירות וחוסר נכונות לשמוע דעות אחרות ולבחון אותן; ועוד ועוד. במקום בו ההנהגה כושלת בדרכי התנהלותה – עוד לפני בחינת ההכרעות שלה לגופן – אין שום סיכוי לשינוי. יכולתה של המנהיגות, לדוגמה, לפעול בדרך שיש בה גם סיכונים, תלויה באמון שהציבור רוחש לה, והאמון הזה התמוטט. הוברר מעל לכל כי ללא הירתמות של הציבור לאחריות אישית – אין שום סיכוי למימוש הכלים ההכרחיים להתמודד עם המגפה, והירתמות זו תלויה בעיקר באמון.

שנית, לחדד את התנועה הכפולה שהוצגה לעיל. הסכנה הקלאסית היא שבשל הנטייה ב”גל הראשון” לכיוון הצלת החיים, תהיה תנועת בומרנג לכיוון השני, ונכונות קיצונית להפקיר אוכלוסיות כדי לקיים את המשק ואת שאר המערכות. מודעות לכך שאנו מחויבים לשני הכיוונים אמורה להתמודד בדרך נכונה עם סכנת הקיצוניות לאחד הצדדים. הצלת חיים אינה פריבילגיה אלא מחויבות, וקיומו של המשק אינו פינוק אלא כורח חיוני. ניהול המשבר אינו יכול להיות בידיים רפואיות בלבד. אם לא יימצא מענה הוגן למצוקות הכלכליות האמיתיות – נמצא עצמנו בבור עמוק כפול: גם רפואי וגם כלכלי.

שלישית, היות שברור לכל כי כללי הריחוק החברתי אינם יכולים עוד להיות כללי סגר אלא ממוקדים – צריך לפעול כבר עתה ליצירת דרכי האיתור, האיכון, ההכרעה וההחלטה של הפרדות ובידוד. הפעלת כל אלה בלי בקרה אתית ממוקדת על סכנת השימוש במידע הזה לרעה, והמשמעויות החמורות של אגירתו בידי השלטונות – עלולה להביא לא רק לחוסר הנכונות לשתף פעולה עם כך, אלא גם לסכנות חמורות אחרות, שאינן נוצרות מחומרים ביולוגיים אלא ממשטרים שיכורי מידע. חובה, אפוא, להקים מעין “ועדת הלסינקי עליונה” שתשמש כלי חיוני בהגבלת התהום העלולה להיווצר.

ורביעית ‑ למדנו על בשרנו את מחירה של האיבה, הקרע הפנימי, ההתקפות המכלילות. הבה נשיב את שפת הסולידריות וההכרה כי כולנו בסירה אחת. הדבר חיוני. הווירוס אינו מבחין בגבולות, ואינו מתרשם מסטיגמות חברתיות. את חידושה של השפה הסולידרית לא ניתן להטיל על השלטון. זו ראשיתה של האחריות האישית, ויש בה גם תקווה לאפשרות שהמשבר הזה יצמיח שפה חברתית של שותפות מחודשת.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.